איזון בין שתי העיניים בסוף הבדיקה
אחרי שנבדקה כל עין בנפרד, נשאר לוודא ששתיהן מתוקנות באותה רמת אקומודציה. האיזון מונע מצב שבו עין אחת עובדת קשה יותר מהשנייה ומשפר את הנוחות של המשקפיים.
למה צריך איזון
בבדיקה חד-עינית, העין המכוסה לא באמת יושבת בשקט. היא מושפעת מהמאמץ של העין הנבדקת, ולפעמים מפעילה אקומודציה. התוצאה היא שאחת העיניים עלולה לקבל מעט יותר מינוס מהשנייה. מכיוון שהאקומודציה בשתי העיניים שווה, חוסר איזון ייצור מצב שבו כשעין אחת חדה, השנייה מעט מטושטשת. המטופל ירגיש את זה כעייפות, ולא תמיד ידע להסביר למה.
שיטת ההפרדה בפריזמות
מערפלים את שתי העיניים בכפלוס שלושה רבעים, עד שהחדות יורדת לסביבות 6/9 או 6/12. אחר כך מפרידים את התמונות עם פריזמות אנכיות, שלוש פריזמות בסיס למעלה מול עין אחת ושלוש בסיס למטה מול השנייה. המטופל רואה שתי שורות, אחת מעל השנייה, ומשווה ביניהן.
אם שורה אחת ברורה יותר, מוסיפים רבע פלוס לעין שרואה אותה, עד שהשתיים נראות זהות. אם אי אפשר להגיע לשוויון, משאירים את העין הדומיננטית מעט ברורה יותר.
שיטות אחרות
אפשר לאזן גם בהשוואה מתחלפת: מכסים עין אחר עין, ושואלים באיזו עין התמונה ברורה יותר. זה פחות מדויק, כי ההשוואה לא בו-זמנית. בציוד מודרני יש שיטות מקוטבות, שמאפשרות לאזן כששתי העיניים פתוחות ומתמזגות. זו לדעתי השיטה הטבעית ביותר, ואם יש אותה במרפאה כדאי להשתמש בה.
מה עושים אחרי האיזון
מסירים את הפריזמות, ומורידים פלוס בשתי העיניים יחד, ברבע בכל פעם, עד שמגיעים לחדות הטובה ביותר עם הכי הרבה פלוס. זה המרשם הדו-עיני הסופי. בדרך כלל הוא מעט יותר פלוס מהתוצאה החד-עינית, כי שתי העיניים יחד מרפות טוב יותר.
מתי לא מבצעים
באמבליופיה משמעותית, כשהחדות של עין אחת נמוכה בהרבה, האיזון לא יעבוד. גם כשיש סטייה אנכית, הפריזמות עלולות לבלבל. במקרים כאלה מסתפקים בבדיקה החד-עינית ובבדיקה דו-עינית של הפלוס המקסימלי.