מתוך הרצאות בקורס תיאוריות ושיטות בדיקה.
זה קורה לא מעט: ילד רוצה משקפיים, כי לחבר יש, כי זה נראה לו מגניב, או מסיבה רגשית. בבדיקה הוא מדווח על ראייה ירודה, אבל הממצאים האובייקטיביים תקינים. ההרצאה עברה על הדרכים לזהות את זה בעדינות, ובלי להפוך את הבדיקה לחקירה.
סימנים מחשידים
- התלונות כלליות ולא מוגדרות. הילד לא יודע מה בדיוק לומר.
- כשנשאלות הרבה שאלות, כמעט כל התשובות חיוביות.
- בחדות ראייה הילד מחליט מראש עד איזו שורה הוא "רואה", לרוב שורה עגולה, וקורא אותה בביטחון.
- הוספת מינוס משפרת את הדיווח, כי הילד חושב שעדשה אמורה לעזור. אבל הוא לא יודע שמותר לו להגיע ל-6/6.
- הוא קורא ספרות "קשות" ונכשל ב"קלות".
- תגובות משונות בבדיקות אחרות, למשל בבדיקת סטריאו שבה הוא מצביע על המקום הלא נכון.
- הרטינוסקופיה והבדיקה האובייקטיבית לא מסבירות את הירידה.
טכניקת הערפול
הדרך הפשוטה שהוצגה: שמים +3.00 מול כל עין. עכשיו הילד באמת לא רואה. מראים שורה של 6/6 ואומרים: "אתה לא רואה נכון? אבל ככל שאני מוסיף עדשות, תראה יותר טוב". מורידים את הפלוס בהדרגה, ובסביבות +1.00 מבקשים להתחיל לקרוא. בסביבות +0.50 מבקשים את שורת ה-6/6. משם ממשיכים להוריד עד שמגיעים לבלי עדשה. הילד קורא 6/6 בלי תיקון, וחושב שהעדשות עזרו לו.
טיפ טכני מההרצאה: לוודא שבפורופטר יש פתח ריק לגמרי, ולא עדשה של אפס, כדי שהתוצאה תהיה חד משמעית. יש גם טכניקות עם פריזמות שמבלבלות את הילד, אבל הערפול הוא הדרך הקלה.
אחרי הבדיקה
כדאי לדבר עם ההורים בלי הילד בחדר, ולשאול למה לדעתם הוא רוצה משקפיים. לפעמים זה רצון לתשומת לב, לפעמים קושי חברתי, ולפעמים קושי אחר בבית הספר שמסתתר מאחורי התלונה. משתפים את ההורים במה שמצאנו בלי להאשים את הילד.
ואם לא הצלחנו
אם הילד לא הגיע ל-6/6, ושאר הבדיקות תקינות, הסליט למפ, האופטלמוסקופ והרפרקציה האובייקטיבית, אפשר לומר להורים שהעיניים בריאות ושלא מצאנו צורך במשקפיים. אבל אם נשאר ספק, מפנים לרופא עיניים או לאופטומטריסט נוסף. ירידה בראייה שלא הוסברה לא נשארת בלי בירור, גם אם נראה שהילד מגזים.
המידע בכתבה נועד להעשרה כללית בלבד. הוא עלול להיות חלקי, לא מעודכן או לא מדויק, ואינו מחליף בדיקה או ייעוץ אישי. בכל שאלה לגבי הראייה או בריאות העיניים יש לפנות לאופטומטריסט או לרופא עיניים.
