מתוך הרצאות בקורס תיאוריות ושיטות בדיקה.
בסוף כל בדיקת עיניים יש החלטה קלינית. לפעמים היא מרשם, לפעמים המלצה נוספת, טיפול או הפניה. ההרצאה הציעה דרך מסודרת להגיע אליה, ולא לסיים בדיקה רק עם מספרים.
ארבעת החלקים
- S, סובייקטיבי: מה שהמטופל אומר. התלונה, ההיסטוריה, הצרכים.
- O, אובייקטיבי: מה שמצאנו בבדיקה.
- A, הערכה: מה האבחנה. מיופיה, אמבליופיה, אי ספיקת התכנסות וכדומה.
- P, תוכנית: מה עושים עכשיו, ומה בהמשך.
חמישה כללים
- להתאים בין התלונה לממצאים. אם הם לא מסתדרים, לא מתעלמים. מחפשים הסבר, חוזרים על בדיקה, או שואלים עוד.
- לטפל במה שמפריע למטופל. זה נשמע פשוט, אבל לא תמיד מה שמפריע לו הוא מה שהכי בולט בבדיקה.
- לא לתקן משהו שלא דורש תיקון. תיקון מיותר יכול ליצור בעיה חדשה. ואם מחליטים לא לתקן, מסבירים למטופל מה ראינו, כדי שלא יופתע בהמשך.
- לחפש בעיות שהמטופל לא מודע אליהן, גם אם אינן קשורות לתלונה.
- לתעד הכול. גם ממצא שלא משתמשים בו במרשם, וגם את השיקולים וההתלבטויות. בבדיקה הבאה זה יעזור להבין למה החלטנו כך.
השיחה בסוף
ההמלצה בהרצאה הייתה לסכם עם המטופל במבנה פשוט: הגעת כי התלוננת על משהו. מצאתי כך וכך. זה גורם לתלונה שלך. זה מה שאני חושב שצריך לעשות. ואז לתת לו רגע להגיב, לשאול, ולחשוב.
למה זה חשוב
מטופל שמבין את הקשר בין התלונה לממצא מתמיד יותר בטיפול, מרכיב את המשקפיים, ומגיע לביקורת. וגם האופטומטריסט מרוויח: כשכותבים הערכה ותוכנית במפורש, קל יותר לזהות מתי משהו לא מסתדר, למשל ירידה בראייה שלא מוסברת ברפרקציה, שמחייבת הפניה.
דוגמה קצרה
מטופלת מתלוננת על כאבי ראש בסוף יום עבודה מול מחשב. בבדיקה נמצא צילינדר קטן שלא תוקן ואקסופוריה לקרוב. ההערכה: אסטיגמציה קלה ואולי קושי בהתכנסות. התוכנית: תיקון אופטי, בדיקת יתרות מיזוג, והמלצה על הפסקות. ביקורת בעוד כמה שבועות כדי לראות אם הכאבים פחתו. אם לא, ממשיכים לבירור.
המידע בכתבה נועד להעשרה כללית בלבד. הוא עלול להיות חלקי, לא מעודכן או לא מדויק, ואינו מחליף בדיקה או ייעוץ אישי. בכל שאלה לגבי הראייה או בריאות העיניים יש לפנות לאופטומטריסט או לרופא עיניים.
