על ידי optometry_n2pstv | דצמ 6, 2011 | אורתופטיקה |
יש פציינט שיהיה מרוצה מחדות ראייה של 6/6 ופציינט אחר ירגיש שהוא רואה כך מטושטש, ההבדל הוא באישיות של הנבדק.
באורתופטיקה עוסקים בפיתוח של מערכת דו עינית שבה הראיה טובה ונוחה, והתפקוד יעיל, מה שיבוא לידי ביטוי בכל פעולה של הנבדק.
ישנם אנשים המתחמקים משימוש מסוים בראיה, רק משום שהם לא יכולים לתפקד, כמו: נמנעים מנהיגה, קריאה וכו'.
העיקרון החשוב ביותר באורתופטיקה הוא שהמערכת הראייתית היא מערכת שמתפתחת אפילו לפני הלידה, ובודאי שאחריה. לכן כמו כל מערכת שמתפתחת, המערכת הראייתית יכולה להתפתח באופן טוב, או להתפתח עם שיבושים, אבל ללא ספק היא נתונה במשך ההתפתחות ואולי גם אחריה לשינויים חיצוניים, או להשפעות חיצוניות.
דוג': אם שמים לאדם צעיר (או בע"ח צעיר) רטייה על העין למשך זמן, לאחר שנוריד אותה הראיה בעין הזו תהיה לקויה ביותר.
זה סימן לכך ש:
1) הראיה עדיין מתפתחת, ודורשת תנאים הולמים כדי להמשיך לעשות זאת.
2) ניתן לקלקל את ההתפתחות הזו בדרכים שונות.
הדעה הרווחת אצל אופטומטריסטים היא שמערכת הראיה ממשיכה להתפתח אפילו עד גיל מבוגר (גיל 20- 25 וייתכן שאפילו יותר).
עיקר ההתפתחות היא בחודשים הראשונים של החיים, אבל בכל זאת ניתן להשפיע על המערכת במידה מסוימת, אפילו עד לגילאים מבוגרים.
המסקנה מהקביעה הזו היא שניתן לא רק לקלקל אלא גם לשפר, זאת"מ שמהערכת הראייתית היא מערכת שתמיד ניתן ללמד.
רופאי העיניים סירבו לקבל את הקביעה הזו במשך קרוב ל100 שנים (בניגוד לאופטומטריה שטענה זאת במשך 70 שנה). רק כיום מחקרים בנוירולוגיה מראים שניתן לשנות את התפקוד הנוירוני במוח, אפילו בגיל מבוגר ביותר.
המוח פלסטי וניתן לעיצוב אפילו בגיל מבוגר, ניתן לחדש או לייצר קשרים חדשים בין תאים שונים ובין אזורים שונים שיכולים לתפקד במקום האזורים שנפגעו, לדוגמה: ניתן לשקם במידה מסוימת את תפקודי המוח, בינהם גם תפקודי ראיה, במקרים של אדם מבוגר לאחר שבץ, שיתוק וכו', לכן ניתן לעשות זאת גם במקרים של: פזילה, עין עצלה,convergence insufficiency… לא ניתן לעשות זאת בכל מקרה, אבל ניתן לשפר את המערכת הראייתית עד גבול מסוים.
אם עושים משהו שוב ושוב, זה נקלט במערכת הנוירולוגית, ויהיה ניתן לבצע זאת שוב לאחר מכן יותר בקלות- ניתן לשלב זאת גם במערכת הראיה.
כיום יודעים שהתפתחות הראיה היא פחות או יותר לפי שלבים מוגדרים, ויש תפקודים שנלמדים בכל שלב.
השלבים הללו חופפים במידה רבה, אין נקודה ספציפית שבה שלב אחד מסתיים ואחר מתחיל, חלק מהשלבים ממשיכים במשך עשרות שנים או יותר.
ידוע שבמידה רבה יש פרק זמן ספציפי שבו נלמדים תפקודים ספציפיים, אם מקדימים את התקופה הזו זה לא עוזר, ואם מאחרים את התקופה הזו זה יהיה מאוחר מדי, הכוונה שעדיין יהיה אפשרי לקבל משהו, אבל לא מספיק כדי לקבל תפקוד מלא, דוגמה: ללמוד לרכב על אופניים- תינוק בן שבועיים לא יצליח ללמוד, אדם בן 80- יתקשה מאוד בלמידה, ילד בן 4-5 הפיזיולוגיה, האנטומיה, המוח, ושיווי המשקל מפותחים מספיק- ילמד בקלות.
התקופה הזו שבה המערכת מוכנה ובעצם דורשת ללמוד תפקיד מסוים נקראת תקופה קריטית= התקופה הרגישה.
נבחן את התקופות הרגישות, מה שיהווה את הבסיס להבנת כל התפקודים.
בנוסף בתקופה הרגישה ישנה אפשרות לקלקל: הפרעות שקיימות במערכת בגילאים מסוימים, תהיינה בעלות השפעה שלילית הרבה יותר גדולה מאשר הפרעות שהופיעו לפני התקופה הקריטית או אחריה, דוג': ילד שמפתח eso tropia בגיל שנתיים, ילמד לדכא את העין הזו, הוא לא יראה כפול לעולם (עקרונית הוא אמור לראות כפול, כי הדמות נופלת על נקודות לא תואמות). כדי לגרום לו לראות כפול נצטרך להפעיל מאמץ רב, וגם אז הסיכויים לא גבוהים שנצליח לעשות זאת.
אם אותה eso tropia מתרחשת בגיל 9-10, הוא יראה כפול והכפילות הזו לא תעזוב אותו, קשה מדי לדכא, העין מפותחת מדי והיא לא תפסיק לתפקד רק בגלל שזה מפריע.
בגיל 50-70 בהן מתרחשות תופעות כמו שיתוק עצב 6 או 4, הנבדק יראה כפול, והוא יוכל להתמודד עם זה רק בעצימת עין, הוא כבר לא יכול לדכא.
התקופות הרגישות ההלו הן לטובה וגם לרעה. דיכוי- מצד אחד רע- מתעלם מעין אחת, מצד שני טוב- כי הוא מאפשר תפקוד תקין.
בתקופות הללו המערכת יכולה לבצע אדפטציות.
אדפטציה- שינוי במערכת לטוב ולרע, אבל מדובר בשינוי שמאפשר למערכת לנהל חיים יום יומיים.
שנתייחס לתופעות הללו נבדוק- מתי הן מתפתחות, איך, מה יכול להשפיע על ההתפתחות הזו, ומה ניתן לעשות במידה וההתפתחות לא הייתה תקינה.
ההגדרה של אורתופטיקה היא תרגילים לעין עצלה ולסטרביסמוס (זו הגדרה מיושנת).
![רטינוסקופיה]()
על ידי optometry_n2pstv | דצמ 5, 2011 | לימודי אופטומטריה |
הרצאה 9-
ההחזרים השונים שמתקבלים ברטינוסקופיה
מצב 1 – היפרופ
הרטינוסקופ משליך אור על הרשתית, כל מקום בו הרשתית מוארת הופך להיות עצם חדש, שחוזר לכיוון הרטינוסקופ דרך המערכת האופטית של העין. אם יש לנו עצם על הרשתית, הדמות חייבת להיווצר בנקודה הרחוקה.
באותה מידה, אם אנחנו מסתכלים על ההערכות של הקרניים היוצאות מהעין לכיוון הרטינוסקופ, נראה שהקרניים מתפזרות.
בהיפרופ- הקרניים שיוצאות מהעין ממשיכות להתבדר, הן אף פעם לא יגיעו למיקוד, הפוקוס שלהן יהיה מאחורי העין, מדומה. אם ניקח את הרטינוסקופ ונטה אותו מטה, לא נקבל אף קרן דרך הרטינוסקופ, נראה חושך, אם נתחיל להטות אותו כלפי מעלה, או להרים אותו נתחיל לקבל קרניים.
כשהרטינוסקופ מתחיל לעלות, אנחנו מקבלים קרניים מהקטע התחתון של האישון. שאנחנו מעלים עוד יותר את הרטינוסקופ, נקבל קרניים יותר ויותר עליונות. בשלב מסוים אנחנו מאבדים את הקרניים שהיו לנו קודם- אם הרטינוסקופ עולה הרבה, אנחנו נאבד את הקרניים התחתונות ונקבל את העליונות. ככל שנעלה את הרטינוסקופ נקבל קרניים יותר ויותר עליונות. אם נרצה לתאר זאת, נוכל לומר שהחלק של האישון שאנחנו רואים קרניים בתוכו מתאים למיקום של הרטינוסקופ, כך שאם מעלים את הרטינוסקופ רואים חלקים יותר עליונים של האישון מלאים אור. הקרנית מתמלאת אור, באותו כיוון שאנחנו מעלים את הרטינוסקופ.
קשה מאוד לראות שהאישון מתמלא אור באותו כיוון של הרטינוסקופ, שהרטינוסקופ עולה יותר מדי והאור עולה, האור משאיר אחריו חושך.
אם יש לנו מצב כזה:
חושך
אור
חושך
נעלה את הרטינוסקופ ונראה:
אור
חושך
חושך
חושך חושך חושך אור אור חושך
חושך חושך אור אור חושך חושך
חושך אור אור חושך חושך חושך
חושך שבא אחרי האור. האישון מתמלא אור באותו כיוון אליו מניעים את הרטינוסקופ, ומתרוקן מאור באותו הכיוון אליו מניעים הרטינוסקופ.
יותר קל לראות את ההתרוקנות של האור.
יש כאן שני מקומות בהם יש החלפה של האור והחושך.
מצב 2 – המטרופ
האור יוצא מהרשתית של הנבדק כאלומה מקבילה, הקרניים הולכות לאינסוף. הנבדק הוא המטרופ, הנקודה הרחוקה שלו באינסוף. אם הרטינוסקופ למטה, נראה חושך, אם נתחיל לעלות אותו הקרניים הראשונות שמתקבלות דרך הרטינוסקופ מתקבלות דרך הקטע התחתון של האישון. ככל שנעלה, נקבל קרניים יותר ויותר עליונות. האישון מתמלא ומתרוקן מאור באותו הכיוון בו הרטינוסקופ זז.
האם התנועה הזו של האור שונה מהתנועה שראינו אצל ההיפרופ? לא, היא אינה שונה. אין לנו דרך לדעת אם הנבדק היפרופ או המטרופ.
מצב 3 – מיופ
הקרניים יוצאות מהרשתית של הנבדק והן לא מקבילות או מתבדרות, אלא מתכנסות. הקרניים מגיעות למוקד כלשהו במרחק, וזו הנקודה הרחוקה של העין. המסקנה היא שהמצב הרפרקטיבי של הנבדק הוא מיופיה. במיופ- הנקודה הרחוקה שלו הוא בין העין לאינסוף.
בהתחלה לא רואים בכלל קרניים ברטינוסקופ, אם נרים מעט את הרטינוסקופ, נקבל קרניים מהחלק התחתון של האישון. הכיוון של התנועה כאן הוא באותו כיוון של הרטינוסקופ, מה שמכונה "תנועת עם".
בשלושת המקרים הנ"ל, כיוון התנועה הוא זהה. אין שינוי בכיוון התנועה לכן כרגע אין דרך לדעת לפי כיוון התנועה אם מדובר במיופ היפרופ והמטרופ.
מצב 4 – מיופ שהנקודה הרחוקה שלו יותר קרובה לעין לעומת המיופ בדוגמה הקודמת.
אם הרטינוסקופ למטה לא נקבל אף קרן. אם נתחיל להרים את הרטינוסקופ נקבל קרניים מהחלק העליון של האישון. הקרניים האלה כבר הצטלבו לכן הם בצד השני, הכוונה ככל שנעלה את הרטינוסקופ, נקבל קרניים שממלאות את האישון מהכיוון הנגדי, מהחלק התחתון של האישון. אם נעלה את הרטינוסקופ הרבה, נמשיך לקבל קרניים אבל מהקטע התחתון. האישון מתמלא ומתרוקן מאור, בכיוון הנגדי לתזוזה של הרטינוסקופ.
מה שנקרא "תנועת נגד". התנועה כאן היא שונה בכיוונה מהמצבים הקודמים, כאן זה נגד ושם היה עם.
מצב 5 – מצב ניטרלי
זהו מצב מיוחד בו הנקודה הרחוקה של העין נמצאת בדיוק בפתח של הרטינוסקופ. במקרה זה כל הקרניים נפגשות בפתח הרטינוסקופ ונכנסות אליו יחד. אם הרטינוסקופ למטה, לא נקבל אף קרן, אם נעלה אותו למקום בו נמצא ה- far point, נקבל את כל הקרניים יחד, ואם נעלה את הרטינוסקופ עוד קצת, לא נקבל אף קרן. האישון. במצב זה האישון לא מתמלא אור בכיוון מסוים, אלא מתנהג כמו נורה רגילה שיש לה מצב on/off. המילוי של האישון באור הוא instantaneous מצב של בן רגע, של הכל או כלום. מצב זה נקרא neutralization- נטרלי.
מצב של רפלקס מנוטרל שהוא לא אם או נגד, אלא מצב של הכל או כלום.
עיקרי הרטינוסקופיה
המטרה היא למצוא את הרפרקציה של הנבדק.
אם אנחנו יודעים איפה נמצאת הנקודה הרחוקה של העין, אנחנו יודעים גם איפה הרפרקציה. כך שבעצם בדיקת רטינוסקופיה אחראית על מציאת הנקודה הרחוקה. אם אנחנו רוצים לדעת מהי הרפרקציה של מישהו, עלינו לחפש את הנקודה הרחוקה שלו, זה חישוב מתמטי פשוט. מכיוון שיש לנו 5 אפשרויות למיקומה של הנקודה הרחוקה, זה לא יהיה פרקטי ואפילו לא אפשרי לשים את הבודק בנקודה הרחוקה של כל אחד מהנבדקים, כך שנעשה דבר אחר.
תיאורטית, רק אם הנבדק הוא לא היפרופ, אנחנו יכולים למצוא את הנקודה הרחוקה ע"י תנועה של הרטינוסקופ. אם הנבדק לא היפרופ, נכוון את הרטינוסקופ לעין שאנחנו עומדים יחסית קרוב לפציינט ולאט לאט נתרחק, עד שנקבל נטרול. באופן זה נמצא את הנקודה הרחוקה. לפעמים נתחיל את הבדיקה שאנחנו עומדים קרוב לפציינט ואז נתחיל לזוז אחורה, ולפעמים ניתן גם להתחיל מרחוק ולנוע קדימה.
לא נשתמש בשיטה זו אצל בהיפרופ, מכיוון שהנקודה הרחוקה שלו מאחורי הראש כך שלא ניתן להגיע אליה.
השיטה הזו של תנועה קדימה או אחורה, לא כל כך פרקטית, אך נשתמש בה בתינוקות. משום שזה לא פרקטי אנחנו משתמשים בשיטה יותר מתוחכמת: במקום שאנחנו נלך לנקודה הרחוקה, אנחנו נביא את הנקודה הרחוקה לאן שנוח לנו, נביא את הנקודה הרחוקה לתוך הרטינוסקופ.
אצל היפרופ- אנחנו יודעים שאם נשים עדשות מול העין של הנבדק, שהאור חוזר מהעין, אם נשים עדשת פלוס הקרניים יתכנסו. עלינו לשים מספיק כוח פלוס כך שהן יתמקדו בפתח הרטינוסקופ.
אחרי שקיבלנו נטרול, הנקודה הרחוקה נמצאת בתוך הרטינוסקופ. אצל כל נבדק ללא יוצא מן הכלל ללא קשר למצבו ההתחלתי (אם היה מיופ המטרופ או היפרופ), הנקודה הרחוקה צריכה להיות ברטינוסקופ. אם הגענו לנטרול והרטינוסקופ במרחק X ס"מ מהעין, כולם ללא יוצא מן הכלל, הופכים להיות מיופים. אם אנחנו שמים את הרטינוסקופ לפני העין, והנקודה הרחוקה היא בתוך הרטינוסקופ, כיוון שהרטינוסקופ לפני העין כולם מיופים.
זה אומר שאחרי רטינוסקופיה, כל אחד הפך להיות מיופ, ללא קשר למצב ההתחלתי שלו.
בסוף כולנו מיופים
מיופ שמתוקן עם המשקפיים שלו נראה ברטינוסקופ תנועת עם, הוא לא מיופ שהוא עם משקפיים, הוא המטרופ.
תנועת נגד תראה במצב אחד בלבד, כשהקרניים נפגשות לפני שהן מגיעות לרטינוסקופ.
הוא מיופ בסדר גודל של אחד חלקי המרחק במטרים מהעין.
הוא שמים את הרטינוסקופ במרחק של 50 ס"מ מהעין הוא 100/50=-2 מיופ בסדר גודל כזה.
הנבדק הוא מיופ. נרים את הרטינוסקופ ונתחיל לראות קרניים הבאות מהחלק העליון של הקשתית. נקבל מעט מאוד קרניים משום שהם פזורות על פני שטח גדול, והרטינוסקופ יכול לקבל רק חלק מהן, לכן ההחזר שנקבל הוא לא חזק, אלא החזר עמום.
אם נטרול נראה כאור חזק, אז כאן לעומת זאת רואים אור חלש יותר, יש כאן החזר עמום. אם נשים אם הרטינוסקופ בנקודה בה כל הקרניים נפגשות, ההחזר יהיה מאוד חזק ובהיר. לכן שאנחנו נמצאים בנטרול אנחנו צריכים לשים לב לכך שלא רק שהתנועה בבת אחת, אלא שהאישון מתמלא באור חזק מאוד. ככל אנחנו יותר רחוקים מנטרול ההחזר יותר עמום.
לפעמים נראה תנועה מלאה, אבל יכול להיות שאנחנו רחוקים מאוד ממצב הנטרול, כך שאנחנו מקבלים מעט קרניים וקשה לראות את ההחזר, כך שלא רואים את כיוון התנועה, ועלולים לחשוב שאנחנו בנטרול, למרות שאנחנו רחוקים מאוד מנטרול.
מסיבה זו, לא נשתמש רק בכיוון התנועה כדי לראות אם אנחנו במצב של "עם", "נגד" או נטרול, אלא גם בעוצמת ההחזר.
אם הרטינוסקופ לא יהיה בדיוק בנטרול אלא קרוב לזה, מכניסת הקרן הראשונה ועד עזיבת הקרן האחרונה נראה תנועה מאוד מהירה, בתנועה קלה- הכל עבר. אם אנחנו קרובים לנטרול ונעשה תנועה קלה, האישון יתמלא אור מהר מאוד ויתרוקן מאור מהר מאוד, מכיוון הקרניים צפופות מאוד- זה אומר שאנחנו קרובים לנטרול.
אם אנחנו נמצאים רחוק הקרניים פרושות על פני שטח רחב, כדי לעבור מהקרן הראשונה לאחרונה צריך לעבור דרך גדולה, התנועה היא יותר איטית.
אלו 3 תכונות של הרפלקס הרטינוסקופי:
• כיוון התנועה
• עוצמה
• מהירות
לפי שלושת התכונות האלה נדע אם אנחנו במצב של נטרול או לא, שכיוון התנועה הוא העיקרי מבין ה3.
אם אנחנו קרובים לנטרול, הכיוון יהיה עם או נגד, ההחזר יהיה חזק והתנועה תהיה מהירה
אם רחוקים מנטרול: עוצמה חלשה ומהירות איטית מאוד.
לשים לב: אם יש עוצמה חלשה במיוחד ותנועה איטית במיוחד, זה מאוד מקשה על היכולת שלנו לזהות את הכיוון, מה שיכול להפיל בפח כי נחשוב שזה מצב של נטרול למרות שזה לא.
לפי השרטוט האחרון: אם נראה לנו שאנחנו בנטרול אבל אנחנו לא בטוחים, נזיז את הרטינוסקופ טיפה אחורה, כך שנשנה את הנטרול ונראה תנועת נגד, באותה מידה אם נתקרב טיפה נראה תנועת עם. זו דרך טובה ולגיטימית לבדוק אם אנחנו רואים או לא מצב של נטרול.
Size of the hall
במצב הראשון אנחנו רואים נטרול. הבעיה היא שהפתח של הרטינוסקופ גדול מדי.
הפתח מאפשר לנו לראות נטרול גם שזה קרוב לנטרול או שזה אפילו לא מדויק. אם נהיה קרובים למצב של נטרול, נראה את כל הקרניים בבת אחת, מהירות גבוהה ובעוצמה מספיק חדה, כך שבגלל פתח רחב מדי, אנחנו עלולים להתבלבל.
גודל הפתח של הרטינוסקופ ממלא חשיבות בנטרול. יש רטינוסקופים שיש להם מס' פתחים לפחות 2 כך שנוכל להתאים זאת.
אם יש לנו פתח קטן מדי, העין צריכה להיות ממש מול הפתח, למרות שזה עדיין קטן מדי לעבוד איתו. יש כאן מידה של עדינות לעבודה, אם זה עדיין מדי, זה לא מאפשר תפעול נוח.
ישנם רטינוסקופים עם מספר פתחים, לפחות 2
לדוגמה: רטינוסקופים עם שני פתחים, הפתח הגדול הוא כדי להתקרב לנטרול, יותר קל לראות את הקרניים, שמתקרבים לנטרול עוברים לפתח הקטן כך שהנטרול יהיה יותר טוב.
רוצ' אלן (המכשיר שיש לנו) הוא בעל פתח בעל גודל אמצעי, לא קטן ולא גדול מדי. ברמה התיאורטית זה לא מאפשר דיוק של 100%, אבל הוא טוב מאוד, לא נטעה בגלל גודל הפתח.
אם אנחנו לא בטוחים שאנחנו אכן רואים מצב של נטרול, נוכל גם להתרחק או להתקרב ולבדוק אם אנחנו רואים שינוי. אם נזוז קצת ושום דבר לא ישתנה עלינו לזוז קצת יותר, כדי שנראה אם כיוון התנועה משתנה.
מרחק הבדיקה
איפה אנחנו אמורים לשבת?
נבחר גובה שנוח לנו, ונתאים את הפציינט שישב בגובה שזהה לגובה שבחרנו. אם נעשה את הבדיקה בעמידה: נצטרך להתכופף שזה לא נוח, נעשה את זה בזויות בעייתית ובאופן כללי זו לא דרך טובה לבצע את הבדיקה.
ברמה התיאורטית, היינו רוצים לבצע את הבדיקה הזו במרחק הכי רחוק, באינסוף, משום שאם אנחנו עומדים באינסוף ואנחנו נזיז את הרטינוסקופ, זה לא ישנה את כיוון התנועה.
אם אנחנו עובדים קרוב במרחק של 25 ס"מ מהעין, זה שווה ל4 דיופטר, אם בטעות הרטינוסקופ זז 5 ס"מ אחורה ועכשיו הוא ב30 ס"מ זה כבר שווה ל3.33 דיופטר. בגלל שבדקנו במרחק קצר, כבר טעינו בכמה דיופטרים מבלי לדעת את זה. לשינויים קטנים ביותר בתנועה שלנו יש השפעה בכוח הדיופטרי שמצאנו, לכן נרצה לעשות זאת כמה שיותר רחוק, באופן שעדיין יאפשר בדיקה פרקטית, אם נעשה זאת באינסוף לא תהיה לנו גישה לנבדק.
יש לעבוד במרחק הכי רחוק שמאפשר גישה נוחה של הזרוע שלנו לגלגלים של הפרופטר.
המרחק המסורתי הוא 67 ס"מ שזה שווה לדיופטר וחצי.
התנוחה צריכה להיות זרועה ישרה עם כיפוף קל, מה שמאפשר עבודה עם הפרופטר ללא מאמץ.
מי שלא יכול לעבוד ב67 ס"מ, יכול לעבוד גם במרחק קצר יותר. המרחק המקובל לעבודה קצרה יותר הוא 50 ס"מ, כי אז החישובים פשוטים, אך ניתן לעבוד גם במרחק ביניים כמו 60 ס"מ.
ברמה הטכנית ניתן להשתמש גם בחוט כדי למדוד את המרחק בינינו לפציינט, נמתח את החוט לפרופטר כדי לשמור על המרחק הנכון. ניתן לעשות זאת בהתחלה כדי לדעת מהי התנוחה שלנו עם הזרוע על הפרופטר, כך שבמשך הזמן נעשה זאת בלי החוט.
המטרה שהנבדק אמור להסתכל עליה תהיה מטרה גדולה- האות הגדולה ביותר בלוח, כמה שיותר גדול יותר טוב. נרצה למנוע ממנו את הצורך לבצע אקומודציה, משום שאם הוא עושה אקומודציה, הוא משנה את הנקודה הרחוקה שלו, מזיז אותה במרחק, וזה מטעה אותנו בלי שנדע.
אם מדובר בהיפרופ, והיינו נותנים לו להסתכל על אותיות קטנות מיד, הוא היה עושה אקומודציה כדי לראות את האותיות והיינו עלולים לחשוב שהוא המטרופ. מסיבה זו לא ניתן אותיות קטנות, אלא רק גדולות שלא מעודדות הפעלת אקומודציה.
אנחנו גם כן חייבים לעודד אותו כל הזמן להסתכל לרחוק ולא להסתכל לתוך הרטינוסקופ או לכל מקום אחר. אחד הדברים שמעודדים מישהו להסתכל לרחוק זה אם הדבר המוקרן בפניו מעניין. ללא שום קשר לאקומודציה, אנחנו הופכים את התמונה ליותר מעניינת אם יש בה צבעים, לכן אנחנו נוטים לשים רקע אדום ירוק, זה לא קשור לאקומודציה, אלא רק כדי שיהיה לו קל יותר להתמקד במה שמוקרן בפניו על הקיר. למי שמטפל בעיקר בילדים, במקום לשים אות בודדת (מה שלא כל כך מעניין) שמים סרט מצויר קצר שחוזר על עצמו שוב ושוב וזה תמיד תופס את תשומת הלב של הילדים (הסרט יהיה על מסך קטן, כדי שהעיניים לא ישוטטו).
העין של הבודק חייבת להיות בקו ישר עם העין של הפציינט שהוא בודק,: עין ימין של הבודק מול עין ימין של הפציינט, ועין שמאל של הבודק מול עין שמאל של פציינט. באופן זה לא נסתיר לפציינט והוא יוכל לראות עם העין שלא נבדקת את המטרה.
אם אנחנו יושבים באופן הזה, המצבים היחידים שבהם נסתיר את המטרה זה אם יש לנו שער פרוע, לכן ברטינוסקופיה נשים לב שהשער לא יפריע. מצב נוסף בו אנחנו עלולים להפריע הוא אם נשב בזויות בעייתית, לכן עלינו לשבת ישר. שהנבדק מסתכל על המטרה הוא לא חייב לראות את כל התמונה, הוא יכול לראות רק חלק ממנה ולהתמקד בזה. הצורך כאן הוא שהפציינט יתמקד במטרה רחוקה, אם זה צבעוני עוזר לו להתמקד, גם אם רואה רק חלק הוא מתמקד בצבע.
מהלך הבדיקה
עלינו להביא את הנקודה הרחוקה של הנבדק לתוך הרטינוסקופ, זה אומר שאחרי שאנחנו שמים עדשות מול העין של הנבדק ורואים רפלקס מנוטרל, הנבדק הוא מיופי. מידת המיופיה שלו היא 1 חלקי המרחק בו הרטינוסקופ עומד מעין הנבדק (המרחק במטרים).
כדי להביא את הנקודה הרחוקה לרטינוסקופ, אנחנו צריכים לזכור מספר דברים עיקרים:
תנועת עם
אם אנחנו רואים תנועת עם, זה אומר שהנקודה הרחוקה של הפציינט יכולה להיות בטווח אפשרי של מאחורי הרטינוסקופ, עד אינסוף וחזרה עד שזה מאחורי הראש. במקרה כזה יש להוסיף עדשות פלוס, זו תנועה למטה בפרופטר.
תנועת נגד
במידה ואנחנו רואים תנועת נגד, הנקודה הרחוקה היא בין העין של הנבדק לרטינוסקופ. אנחנו חייבים לגרום לקרניים להתבדר כדי שתכנסנה לרטינוסקופ, לכן נשתמש בעדשות מינוס זו תנועה כלפי מעלה בפרופטר.
מה לא נעשה?
שאנחנו בודקים את הפציינט אסור לנו לחשוב על המשקפיים שהוא מרכיב, זה לא רלוונטי. שאנחנו מסובבים את הגלגל בפרופטר לא נסתכל על הכח הדיופטרי שהגענו אליו מכיוון שזה עלול להראות לנו לא הגיוני וזה יכול להשפיע על הבדיקה.
מה חשוב לנו?
אם אנחנו רואים תנועת "עם" נוסיף פלוס
אם אנחנו רואים "נגד" נוסיף מינוס
דוגמה: יש לנו חמישה נבדקים, כל אחד מהם עם ליקוי רפרקטיבי שונה ומרחק הבדיקה הוא 67 ס"מ.
כל נבדק זקוק לאחת מהעדות הבאות, אך אנחנו בודקים אותו ללא התיקון לו הוא זקוק:
• +4.00מה אנחנו יודעים עליו?
הנבדק היפרופ, שנבדוק אותו נראה תנועת עם, לכן נוסיף לו עדשות פלוס.
העדשה שנצטרך להוסיף לו כדי לראות מצב של נטרול תהיה +5.50 כך שבעצם בסוף הבדיקה יהיה מיופ בסדר גודל של +1.50.
הסבר: כדי לתקן את הליקוי הנבדק צריך להשתמש בעדשת +4.00, ברגע שהוא מרכיב +4.00 הוא בעצם הופך להיות המטרופ. אבל שאנחנו בודקים אותו במצב זה עם הרטינוסקופ האור בעצם יוצא לאינסוף ולא נכנס לרטינוסקופ, כך שעדיין נראה תנועת עם. נרצה להביא את קרני האור למצב בו יתכנסו ב67 ס"מ, לכן נוסיף כח נוסף של +1.50, לכן נוסיף ל +4.00 גם +1.50 שנובע ממרחק הבדיקה.
• 1.50+ מה אנחנו יודעים עליו?
שנבדוק אותו נראה תנועת עם, עדשה שתנטרל אותו תהיה +3.00.
• PL מה אנחנו יודעים עליו?
נראה תנועת עם, עדשה שתנטרל תהיה +1.50
כדי להפוך המטרופ שלא מתוקן למיופ של דיופטר וחצי חייבים להוסיף לו עדשת 1.50+.
• 1.25- מה אנחנו יודעים עליו?
נראה תנועת עם, העדשה שתנטרל את התנועה תהיה 0.25+
• 1.75- מה אנחנו יודעים עליו?
נראה תנועת נגד, העדשה שתנטרל אותו תהיה -0.25
הממצא הרטינוסקופי אומר לנו איפה הנקודה הרחוקה של העין ואילו עדשות נדרשות כדי להפוך אותו להמטרופ.
חשוב מאוד לבצע את הבדיקה כשעין ימין שלנו עם עין של ימין של הנבדק, ועין שמאל שלנו מול עין שמאל של הנבדק. במקרה בו יש לבודק עין בעייתית, עצלה, חולה, ננהג באופן שונה.
אסטיגמטיזם
אסטיגמציה לא מהווה בעיה, מדובר בעין שיש לה שתי נקודות רחוקות, ואנחנו נצטרך למצוא את שתיהן, אחת אחרי השניה. כדי למצוא את שתי הנקודות הרחוקות נצטרך לסרוק את העין במרידיאנים שונים, ולמצוא את הכח המקסימלי ואת הכח המינימלי. במונחים של תנועה נרצה למצוא את התנועה הכי "עם" והתנועה הכי "פחות עם"
או לחלופין, יותר נגד ופחות נגד
לא נהיה מעוניינים במרידיאנים אחרים משום שהם מסתדרים מעצמם, ברגע שאנחנו "מתקנים" או מוצאים את שני הנקודות הרחוקות כל מרידיאן אחר מקבל את התיקון הדרוש באופן אוטומטי.
דוגמה: משקפי פלאנו pl -1 X 180
במרידיאן אחד הוא צריך פלאנו ובמרידיאן השני הוא צריך מינוס אחד, לכן באלכסון הוא צריך חצי, זה בעצם וקטור, ויש לנו וקטור נגדי.
ברגע שקובעים את המינימום והמקסימום כל מה שבין לבין מסתדר מעצמו.
אם אנחנו יודעים שיש לו -1/2 בזוית של 45, אי אפשר לדעת איזה כוח יש לו במרידיאן של 0 וב- 180,
מה שיש לנו במרידיאן שאינו ראשי, לא אומר לנו דבר לגבי הכוח שיש לנו במרידיאנים הראשיים. מצד שני, ברגע שאנחנו אומרים מה יש במרידיאן ראשי ובמרידיאן הראשי השני, אנחנו יודעים מה יש לנו במרידיאנים משניים.
לכן אסור לנו להתייחס למרידיאניי הביניים באופן שישליך על המרידיאנים הראשיים, לא נוכל להתייחס אליהם בכלל.
איך נמצא את המרידיאנים הראשיים? נצטרך למצוא את שני המרידיאנים שהכי רחוקים אחד מהשני. אם ניקח את הפס של הרטינוסקופ ונזיז אותו מימין לשמאל אנחנו סורקים את המרידיאן האופקי
אם מעלים או מורידים במקרה הזה, אנחנו סורקים את המרידיאן האנכי.
המרידיאנים הללו לא חייבים להיות המרדיאנים הראשיים, זה לא מחייב.
ההחזר שאנחנו מקבלים מהרשתית של הנבדק דרך האישון שלו, יהיה לפי המרידיאן הראשי. הרשתית של הנבדק שולחת קרניים חזרה, כך שהן מתמקדות בנקודות הרחוקות שלו. המרידיאן הראשי שולח את הקרניים להתמקד בנקודה אחת, והמרידיאן הראשי השני שולח אותך להתמקד בנקודה שניה.
ההחזר הוא לפי הכיוון של המרידיאנים הראשיים, אם מרידיאן 180 הוא מרידיאן ראשי, כשאנחנו נזיז את הפס שהוא מאונך מימין לשמאל, האישון יתמלא ויתרוקן מאור בצורה סימטרית באותו ציר של פס האור עצמו. האישון מתמלא אור עם או נגד כיוון התנועה של הפנס.
אם אנחנו סורקים את המרידיאן של 180 והוא לא המרידיאן הראשי, אלא המרידיאן הראשי הוא אלכסוני, ההחזר בתוך האישון לא יראה לנו כפס ישר, אלא כפס אלכסוני.
באישון נראה דבר כזה:
כדי לבדוק את המרידיאן הראשי כאן, נצטרך לסובב את פס האור, כך שהאור שלנו לא יסרוק את המרידיאן הקודם כי הוא חסר משמעות, נצטרך להזיז את פס האור כך שכיוונו יהיה זהה לרפרקציה שאנחנו רואים מהאישון.
אם הפס באישון יזוז את תנועת הכיוון של הרטינוסקופ זו תנועת עם, ואם נראה שהפס מנוגד לכיוון התנועה של הרטינוסקופ זו תנועת נגד.
זיהוי של המרידיאנים הראשיים מחייב אותנו להבחין בין התנועה שאנחנו מקבלים באישון, בין מרידיאן אחד למרידיאן אחר.
דוגמה: אם למישהו יש ליקוי רפרקטיבי של-
-8.00 -0.50 X90
ברגע שנבדוק אותו נראה בכל המרידיאנים תנועת נגד, כדי לנטרל אותו נוסיף עדשות מינוס, ואז מרידיאן אחד יהיה קרוב לנטרול והשני לא.
איזה מרדיאן לנטרל קודם?
אנחנו עובדים עם מינוס צילינדר בלבד! לכן אם אנחנו רוצים להוסיף מינוס צילינדר, אנחנו חייבים להוסיף זאת במצב שבו רואים תנועת נגד (אם זו תנועת עם מוסיפים פלוס, וזה לא המצב הרצוי לנו).
ננטרל קודם את המרידיאן הכי פלוס, או הפחות מינוס.
הנטרול הראשון: במקרה הזה מכיוון ששניהם מינוס, ננטרל את המרידיאן הפחות מינוס קודם, שזה המרידיאן האנכי.
שאנחנו ננטרל את המרידיאן האופקי, הפס של הרטינוסקופ יהיה אנכי והוא יזוז נגד, נוסיף מינוס צילינדר.
בהוספת כח למרידיאן האופקי, הפס אור צריך להיות באקסיס 90.
לא נשנה את הספר (המרידיאן שנטרלנו ראשון) הספר הוא קבוע, נוסיף כוח למרידיאן האופקי, שזה אקסיס 90 נשנה את זה בפרופטר.
השימוש בצילינדר מקל עלינו, במקום לבדוק כל מרידיאן נוסף ואז לנטרל אותם.
המרידיאן במכשיר צריך להיות בכיוון של הפס.
נבדוק אח"כ שהכל באמת נשאר ניטרלי
במידה ונטרלנו את המרידיאן הלא נכון ראשון, ניתן לתקן זאת.
אם נטרלנו קודם את המינוס 8.50, וזה לא מה שהיינו אמורים לשנות קודם, נשנה את הכח במכשיר למינוס 8.00 ונעשה את הנטרול שם.
ממצאי הנטרול: שהם בלי משקפיים נראה:
-7.00 -1.00 X 180
נגד
נגד
-1.25 -0.75 X 90 נגד
נגד
+1.25 -1.00 X 90
עם
עם
+2.00 -4.00 X 180
נגד
עם
איזה מרשמים על אחד צריך לקבל (בהתאמה)?
-8.50 -1.00 X 180
-2.75 -0.75 X 90
-0.25 -1.00 X 90
-0.50 -4.00 X 180
שאנחנו מסיימים נטרול כל אחד הוא מיופ של דיופטר וחצי לכן נוריד ממנו 1.50-
הצילינדר לא משתנה, הוא רק הפרש בין המרידיאנים.
אם הנקודה הרחוקה היא מאחורי הרטינוסקופ, למרות שהוא מיופ נראה תנועת עם.
אם הפציינט הוא מיופ של דיופטר וחצי במקור, ישר נראה נטרול.
על ידי optometry_n2pstv | דצמ 5, 2011 | לימודי אופטומטריה |
המידע כללי ולא נבדק. השימוש על אחריותך בלבד!
הארובה:
עין ימין O.D , עין שמאל O.S , שניהם O.U. הצד הקרוב לאף נקרא נזלי והצד החיצוני נקרא טמפורלי. ישנה סימטריה בין 2 העיניים . BI מייצג צד מסוים של 2 העיניים.
העין יושבת בתוך ארובה שהיא שקע בתוך הגולגולת (דמוית משפך) מאחורה יש את האפקס (קודקוד הארובה) ומקדימה נמצא בסיס הארובה כאשר הפתח כלפי חוץ.
מידות הארובה: עומק: 40 מ"מ, גובה: 35 מ"מ, רוחב הפתח: 40 מ"מ. נפח: 30 מ"ל (העין תופסת רק 20% מהנפח, כל היצר מלא בכלי דם שומן ושרירים).
לארובה יש 7 עצמות:
1. העול=ZIGOMA- העצם החזקה ביותר
2. א. היתד-כנף גדולה ב. היתד כנף קטנה –מה שמפריד בניהם הוא ה SOF=חריץ ארובתי עליון
3. המצח=FRONTAL – בעצם יש 2 שקעים:מהצד הנזלי מחזיק את הטרוכלאה ובצד הטמפורלי מכיל את בלוטת הדמעות
4. לסת עליונה= MAXILLARY- עצם מאוד דקה
5. כך=PALLATE
6. הדמעות=LACRIMAL – מכיל את שק הדמעות
7. מכבר=ETHMOID – זוהי העצם הדקה והשבירה ביותר מאחר והיא מורכבת מהרבה חורים.
הארובה מתחלקת ל 4 דפנות:
תקרה-מפרידה בין הארובה למוח
עצם המצח (חלק מהמסגרת)
עצם היתד-כנף קטנה (יותר עמוקה)
הצד הנזלי- אינו חלק מהמסגרת הצד הטמפורלי- מפריד בין
עצם הדמעות (הכי חיצונית) השריר הטמפ' לארובה ובין
עצם המכבר (יותר עמוקה) המוח לארובה
עצם היתד כנף קטנה (הכי עמוקה) עצם העול (חלק מהמסגרת,
קדמית)
עצם היתד כנף גדולה
(האחורית)
הרצפה-הדופן התחתונה
עצם העול(מתחברת לרצפת הארובה)
הלסת העליונה(מהווה חלק מהמסגרת, העצם העיקרית)
חך (בחלק האחורי של רצפת הארובה)
כשמקבלים מכה בעין היא נדחפת לתוך הארובה שהיא די סגורה וזה יכול לגרום להעלאת הלחץ בארובה ולשבירת עצמות כמו המכבר והלסת העליונה. לכל עצמות הארובה מלבד העול יש חלל (סינוס) ובתוכו יש אויר ורקמה שהיא המשך של האף. הסינוסים נועדו כדי שבעצמות לא יכבידו על הגוף, הם מהווים חדרי תהודה.
בארובה ישנם פתחים:
1. בקודקוד הארובה: בכנף הקטנה של היתד יש את החור האופטי (optic Forman) שדרכו עובר עצב הראיה למוח, עורק העין נכנס לארובה והסיבים של הסימפטטיקה. בהמשך הפתח יש תעלה שנקראת התעלה האופטית (optic canal) ובסוף התעלה נכנסים למוח.
2. SOF=חריץ ארובתי עליון-מפריד בין כנף גדולה לכנף קטנה של עצם היתד, קרוב לחור האופטי.
3. IOF=חריץ ארובתי תחתון-מפריד בין הדופן הטמפורלי של הארובה לרצפת הארובה דרכו נכנס עצב 5 סעיף 2 לארובה, הוא נקרא MAXILLARY NERVE והוא אחראי על תחושה באזור הלסת העליונה והעפעף התחתון.
4. SOF= חור ארובתי עליון-נמצא באמצע המס' העליונה דרכו עובר ה SUPRA ORBITAL NERVE שאחראי על תחושה באזור המצח והעפעף העליון.
5. INF= נמצא 1 מ"מ מתחת למס', דרכו עובר INFRA ORBITAL NERVE שהוא המשך של ה MAXILLARY NERVE והוא אחראי על תחושה של לסת עליונה ועפעף תחתון.
ברוב חלקי הגוף מלמד בגולגולת יש בין כל 2 עצמות פרק שבו יש סחוס. בגולגולת יש תפר ולא פרק.הפרק היחיד שיש בגולגולת הוא בין הלסת העליונה ללסת התחתונה וזה מה שמאפשר לעיסה. בארובה יש שומן שמהווה הגנה לעין בולם זעזועים. ישנה מחיצה ארובתית עליונה ותחתונה שמונעת כניסת שומן לעפעפיים. המחיצה הזו היא רקמת חיבור שעשויה מקולגן ותפקידה לחבר בין מסגרת הארובה ובין הטורסוס שבתוך העפעף.
מהמוח יוצאים 12 עצבים קרניאליים: עצבים 9-12 לא קשורים כלל לפנים.
1. חוש בריח
2. עצב הראיה
3. OCULOMOTOR NERVE – מתחלק ל 2: עליון: levator , SR ותחתון: IO, IR, MR
4. טרוכלאה –מפעיל את SO
5. TRIGEMINAL NERVE- תחושה של כל הראש, בעל 3 גרעינים:סעיף 3-אחראי על תחושה בלסת התחתונה ולהפעלת שרירי הלעיסה סעיף 2-בא מגזע המוח נכנס לארובה דרך החריץ ארובתי העליון , עובר ברצפה ויוצא לפנים דרך החור ארובתי העליון אחראי על תחושת כאב. סעיף 1- מתחלק שוב ל 3 סעיפים: LACRIMAL- עובר הצד העליון הטמפורלי דרך בלוטת הדמעות יוצא דרך המסגרת מתחת למסגרת והוא אחראי על תחושה בצד הטמפורלי של הפנים. , FRONTAL-מתחלק שוב ל 2: SUPRAORBITAL- עובר ממרכז הארובה, אחראי על עפעף עליון ומצח ו-SUPRATROCHLEAR- מהצד הנזלי אחראי לתחושה של המצח והעפעף העליון מהצד הנזלי. NASO CILLIARY- מתחלק ל 3: א. NASAL- עובר בארובה בצד הנזלי שאחראי על תחושה באף. ב. INFRA TROCHLE-עובר בארובה בצד הנזלי ויוצא מהארובה מתחת לטרוכלאה אחראי על תחושה בצד הנזלי התחתון של העפעף.
6. ABDUCENS NERVE- מפעיל את LR
7. הפציאליס-מאפשר את סגירת העפעפיים
8. ACOUSTIC NERVE- אחראי על שמיעה ושיווי משקל
בתוך הארובה ובעין אין בלוטות לימפה אך יש בלחמית ובעפעפיים.
בקודקוד הארובה יש טבעת ע"ש זין שמורכבת מרקמת חיבור וממנה יוצאים שרירי התנועה של העין (חוץ מ- IO). הטבעת מחלקת את החריץ ארובתי העליון ל 2 חלקים-מחוץ לטבעת ובתוך הטבעת. השרירים מתחילים מאותה נק' ואז מתפצלים ויוצרים את קונוס השרירים:
1. מחוץ לקונוס השרירים:LARCRIMAL, FRONTAL, ועצב 4. וריד העין בחלק העליון שמחוץ לטבעת מעביר דם מהארובה למוח.
2. בתוך קונוס השרירים: עצב 3 עליון, עצב 3 תחתון, NASOCILLIARY, סימפטטים, ועצב 6.
הגבות: מהוות הגנה לעין מונעות כניסת זיעה לתוך העין. הרמת הגבות גורמת להרמת העפעף העליון בערך 2 מ"מ.
העפעפיים: הם המשך של עור הפנים. בחלק האחורי של העפעף יש טורסוס ולחמית שהם המשך של הארובה ואין להם קשר לפנים. העפעפיים זהים לחלוטין חוץ מכך שלעליון יש שריר שנקרא לבייטור שמקורו בקודקוד הארובה מעל הטבעת של זין, עובר בתקרת הארובה, נכנס לעפעף, מתחבר לחלק הקדמי של הטורסוס ושולח סיבים שמתחברים לעור העפעף. כשהשריר מתכווץ הוא מעלה את העפעף העליון עוד 3 מ"מ (בהסתכלות מעלה). הסיבים של הלבייטור מתפצלים מהשריר ומתחברים לעור וכך נוצר הכפל בעפעף העליון. תפקיד העפעפיים הוא הגנה מגופים זרים ושמירה על קרנית תקינה וזה נעשה ע"י מצמוץ שמפזר את הדמעות על העין. מקום המפגש של העפעף העליון והתחתון נקרא CANTHUS. יש מידיאלי ויש לטרלי.
שכבות העפעפיים:
1. עור-זהו העור הדק ביותר בגוף. מתחתיו אין שומן ואין רקמה חיבורית. יש מעבר חופשי מתחתיו-אין מידור.
2. השריר בחלק הקדמי-נקרא ORBICULARIS והוא הולך במעגלים. זהו שריר משורטט, רצוני והוא המשך של כל השרירים השטחיים של הפנים-שרירי ההבעה. מעוצבב ע"י עצב 7. כשהשריר מתכווץ-העפעפיים נסגרים. הוא אחראי על סגירת העיניים ומיקום נכון של העפעף התחתון. יש לו 2 חלקים: א. בתוך העפעפיים- נקרא PALPEBRAL – בעל פעולה רצונית כשסוגרים את העיניים ופעולה לא רצונית-מצמוץ. ב.מעל מסגרת הארובה- נקרא ORBITAL שהוא רק רצוני אחראי על סגירת העיניים. שיתוק של עצב נקרא BELL'S PALSY או FACIALIS ובמקרה כזה יש חוסר בקמטים, העפעף התחתון רפוי ורואים לובן. BELL'S PHENOMENON- כשמרימים עם האצבע את העפעף ומנסים לסגור את העין, העין עולה למעלה. זה קורה גם במצמוץ וגם כאשר שוכבים כדי להגן מיובש.
3. החלק האחורי- טרסוס- לוחית עשויה רקמה חיבורית, סיבית, צפופה שנותנת צורה יציבות וחוזק לעפעפיים. הוא נמצא במקום עצם והוא מקור המשיכה של הלבייטור. העפעף העליון יותר גדול מהעפעף התחתון וגם הטורסוס העליון (11 מ"מ) יותר גדול מהתחתון. האורך גם למעלה וגם למטה הוא 29 מ"מ. המחיצה הארובתית מפרידה בין הארובה לעפעפיים והיא מתחברת לטורסוס.
4. החלק הפנימי ביותר של העפעף-הלחמית. שהו קרום רירי ושקוף. היא מחברת בין העפעפיים לעין. אזור המעבר בין העפעף לעין נקרא FORNIX-יש עליון ותחתון, והוא מיוצר ע"י הלחמית. הפורניקס מפריד בין העין לארובה.
שרירי העפעפיים:
1. הלבייטור-רצוני, משורטט,חלק מהארובה, מעוצבב ע"י עצב 3 ואחראי על פתיחת העין ומיקום של עפעף עליון.
2. אורביקולריס-עפעף עליון ותחתון, מעוצב ע"י עצב 7, אחראי על סגירת העין (פעולה רצונית) ומיקום של עפעף תחתון ומצמוץ (רפלקס).
3. שריר ע"ש מולר שנמצא ב 2 העפעפיים והוא לא רצוני. שיתוק שריר זה גורם לצניחת העפעף ואם יש הפעלת יתר-מפתח העין גודל. הוא נשלט ע"י בלוטת התריס, מע' סימפטטית. תפקידו הוא כוונון עדין של מיקום העפעפיים-עליון ותחתון.
אספקת הדם: עורק התרדמה, הקרוטיד מתפצל ל 2 בכל צד:
1. האקסטרנל-עולה לפנים ומגיע לקנטוס המידיאלי של העין ומשם מספק דם לעפעפיים.זהו עורק הפנים.
2. אינטרנל- ממשיך לתוך הגולגולת ומספק דם ל 2/3 הקדמי של המוח. כשהוא נכנס לגולגולת הוא מתפצל. אחד הסעיפים הוא עורק העין-שנכנס לארובה דרך החור האופטי ומזין את כל תוכן הארובה ואחראי על מחזור הדם שם.
הניקוז נעשה ע"י ורידים שעוברים מהעפעפיים דרך הצוואר. יש סידור מאוד מסודר של כלי הדם בעפעפיים-בצורת קשת שולית שהיא 3 מ"מ מתחת לעור. לעפעף העליון יש עוד קשת היקפית של כלי דם. בתוך הטורסוס יש בלוטות שומן שנקראות MEIBOMIAN , יש 20-30 כאלה בכל עפעף, ולכל בלוטה יש צינור עם פתח בשפת העפעף. השומן הזה הוא השכבה השטחית של הדמעות.
ריסים: בעפעף העליון יש מעל 100 ריסים ובתחתון 50-75. בשורשי הריסים יש 2 בלוטות: ZEISS- שומן ן- MOLL-הפרשה נוזלית מימית. תפקיד הריסים הוא הגנה, הפרשה ואטימה של העין כשסוגרים אותה.
הלחמית:
רקמה רירית, שקופה, מורכבת מתאי אפיתל שטוחים. הלחמית מחסה חלק מהלובן ולא את הקרנית. ללחמית 3 חלקים:
1. מתחת לעפעף-PALPEBRAL- מחוברת לטורסוס
2. מכסה את גלגל העין-BULBAR-מחוברת רק בלימבוס, לחמית חופשית.
3. הפורניקס-המעבר בין שני הסעיפים הקודמים. בצד המידיאלי ליד הקנטוס יש גוש בשר שנקרא CARUNCLE . הוא חלק מהעור ותפקידו לא ידוע. טמפורלית אליו יש קיפול של הלחמית שנקרא PLICA SEMILUNARIS שהוא מעין עפעף שלישי (בדגים) והמצמוץ שלו הוא בצורה אופקית.
תכונות הלחמית:
1. אפיתל ללא קרטין. התאים המתים נושרים ונשטפים ע"י הדמעות-זהו אחד הגורמים לשקיפות הקרנית.
2. הרבה כלי דם-לא רואים אותם מלמד הפטרניקס בגלל הקיפולים. כלי דם אלו חשובים להזנת העפעפיים, מקורם בעפעפיים-מכלי הדם של הפנים ומהעין עצמה, מהארובה.ככל שמתרחקים מהעפעפיים יש פחות כלי דם. כלי הדם שקרובים ללימבוס באים מהעין עצמה.
3. תאי גביע-GOBLET- תאים אלו מפרשים הפרשה רירית כמו באף שנקרא MUCIN – הפרשה זו מהווה שכבה פנימית ביותר של הדמעות.
4. תאים ע"ש קראוס-אלפרינג-מתנקזים בלחמית העליונה בצד העפעף. תאים אלו מפרישים הפרשה מימית והיא מהווה את שכבת הדמעות האמצעית של הדמעות.
5. עצבוב: ע"י עצב 5 סעיף 1 (NASOCILLIARY), אין רגישות גבוהה.
6. בלחמית יש רקמת לימפה. קיים גם בעפעפיים אך בארובה ובעין עצמה – אין.
תפקידי הלחמית:
1. תזונה-גלוקוזה וחמצן. זהו התפקיד החשוב ביותר.דרך כלי הדם של הלחמית מזינים את העפעפיים החלק הקדמי של העין. כשבעין פתוחה יש תזונה גם מהאוויר.
2. הפורניקס מפריד בי הארובה לעין.
3. הלחמית מכסה את כל הלבן שאנו רואים.
מערכת לימפה: ישנן בלוטות ב 2 מקומות-לפני האוזן ומתחת ללסת התחתונה.
דמעות:
הבלוטה נמצאת בעצם המצח-חלקה מתחת לעצם וחלקה בפורניקס העליון. מהבלוטה יש צינורות קטנות שנפתחות בפורניקס הטמפורלי העליון והם מפרישים הפרשה מימית אליו. הבלוטה בפיקוח הפרסימפטטית שמלווה את עצב 7 ואז הסיבים עוברים לעצב 5 סעיף 2 שנכנס לארובה דרך חריץ ארובתי תחתון. הסיבים עוברים לעצב 5 סעיף 1 שעובר דרך בלוטת הדמעות.
תפקידי הדמעות:
1. שטיפה: א. הגנה ב.מונע היווצרות קרטין. ג.אספת חומרים חיוניים לעין
2. שקיפות: א. מונע ייבוש של הקרנית. ב. מונע היווצרות קרטין
3. תזונה:מלאות גלוקוזה והחמצן מהאוויר נמס בדמעות וזמין לאפיתל.
תאי האפיתל אינם חלקים אז הדמעות ממלאות את האי סדירות ויוצרות משטח חלק.
לדמעות יש 3 שכבות:
1. שכבה חיצונית של שומן שמקורו בבלוטת המיובומיאן שבטורסוס,מהווה 5% מנפח הדמעות. השומן מונע אידוי ומגביר את מתח הפנים של הדמעות. בגלל מתח הפנים של השומן הן לא זולגות ועומדות בניגוד לכוח הכובד.
2. שכבה אמצעית-מימית שמקורה מבלוטת הדמעות ובלחמית העליונה בצד העפעף. תופסת 90% מנפח הדמעות.
3. שכבה רירית-MUCIN- מופרש ע"י תאי גביע שמפוזרים בלחמית, מהווה 5% מנפח הדמעות. תפקיד שכבה זו המיוצין אוהב מים ושומן וכך הוא מחבר בין הדמעות לשכבת השומן של פני האפיתל דבר שגורם לדמעות להתפזר טוב על פני השומן.
ישנן 2 מערכות ליצירת דמעות:
1. BASIC:תאי גביע, קראוס אלפרינג ומיבומיאן. זה משהו קבוע ללא פיקוח עצבי.
2. REFLEX-זוהי בלוטת הדמעות והרפלקס הוא בכי. היא תורמת גם להפרשה הקבועה
חלק מבלוטות אלה הן בפיקוח עצבי ואפשר לשנות הפרשה זו. כשדמעות זולגות זה המע' הבסיסית.
תכונות: PH 7.0-7.4 ,לחץ אוסמוטי=0.9% של מלח ,עובי-7 מיקרומטר , נפח-7 מיקרו ליטר. כששמים טיפת הרדמה על העין הנפח יורד ל 2.5 מיקרו ליטר בלבד. קצב יצירת הדמעות זה 1.8 מיקרו ליטר לדקה. בלוטת הדמעות מייצרת דמעות מנסיוב הדם ולכן הבכי מכיל הרבה ממרכיבי הדם ובמיוחד גלוקוז. בנוסף, יש יצירה מקומית בתוך בלוטת הדמעות של הרבה חומרים חיוניים. הדמעות הן משהו מאוד פעיל ואקטיבי. בדמעות יש ריכוז גבוה של ויטמין A מהנסויב.
ניקוז הדמעות: יש פתח בשפת העפעף למעלה (בתחתון) ולמטה (בעליון) שנקרא PUNCTUM. מכל פתח יש צינורות (CANALICULUS) שמובילות את הדמעות לתוך העפעפיים, לתוך שק הדמעות בדופן המידיאלי של הארובה. בתחתית השק יש צינור שנקרא DUCT NASO LACRIMAL שמוביל את הדמעות לאףׁ(ישנו קרום שסוגר את המעבר בעוברים ומתנוון בזמן הלידה-אפופטוסיס) .הדמעות מופרשות בצד הטמפ' עליון של הלחמית ע"י מצמוץ (האורביקיולריס מתכווץ בצד הטמפ', לוחץ על שק הדמעות ומרוקן אותו ואז עובר על כל העפעף), מתפזרות על כל העין, ומתנקזות בצד הנזלי (כשפותחים את העין נוצר ואקום מהשק הריק ששואב את הדמעות חזרה פנימה). המע' תלויה בעצב 7. במשך החיים יש ירידה של הפרשת הדמעות ופחות יצירה במיוחד אצל נשים: ירידה באיכות: מחלת המיבומיאן או מחלת תאי גביע אין שכבה טובה של שומן, של מיוצין. גם בליטות על פני העין מפריעות לפיזור הדמעות. במחלות של העפעפיים-הריסים צונחים פנימה או שהעפעף מתקפל וזה גם פוגע באיכות הדמעות. ירידה בכמות ובנפח: בעיה בבלוטת הדמעות, לעיתים התנוונות הבלוטה. בדיקת כמות נקראת SCHIRMER : לוקחים נייר מיוחד ושמים בעין. בדיקת איכות נקראת RUT- בדיקה עם פלורסין.
גלגל העין:
נתונים על גלגל העין: נפח: ml7.0 אורך ממוצע: 24 מ"מ (בילוד-16 מ"מ ועד גיל 3 מגיע ל 23 מ"מ, מגיל 24 זה מגיע ל 8 מ"מ). יש חלל גדול בחלק האחורי של העין-זה הויטריאז ובחלק הדמי-לשכה קדמית. בניהם יש חלל שנקרא הלשכה האחורית.
לעין יש 3 שכבות:
1. שכבה חיצונית ביותר-לובן וקרנית.
2. שכבה אמצעית-UVEA=הענבית. השכבה הקידמית של הענבית-הקשתית והאחורית-הדמית.
3. שכבה פנימית ביותר-רשתית.
הלובן: רקמה חיבורית בעובי של mm1 המורכבת מסיבי קולגן בעובי nm100 רדיוס הקימור הוא mm11.5. הלובן הוא לבן, אטום לאור ולנוזלים. הוא שומר על ורת העין ואליו מתחברים שרירי התנועה ובאזור החיבור העובי הוא mm0.3. הלובן עטוף ב EPISCLERA ומעליו יש רקמה של כלי דם שנותנת תזוזה ללובן. הלובן מהווה 5/6 מהיקף העין.
הקרנית:
אספקת חמצן:
1. מהאויר דרך הדמעות. החמצן שזמין הוא mmHg15
2. כלי הדם- mmHg 100
3. הלשכה הקדמית- mmHg55
כל פעם שישנים נוצר מחסור של חמצן מאחר והקרנית מקבלת רק מהלשכה הקדמית וכלי הדם ואז היא מתנפחת בכ 4% . חוסר חמצן ניתן להרגיש כשהעין מתייבשת ויש צריבה. הקרנית מהווה 1/6 מהיקף העין. היא שקופה וקמורה (mm7.7 בממוצע).מקום המפגש בין הקרנית ללובן זה הלימבוס ובו יש את חיבור הלחמית וחיבור רקמת TENON. רוב הרפרקציה נעשת בקרנית (60%) מאחר וזה מקום המפגש הראשון בין אור לעין. 98% מהאור שמגיע לקרנית עובר לעין. לקרנית יש 200 שכבות קולגן ן-GAG. תכונות: קוטר הקרנית ביילוד הוא 10 מ"מ. בבוגר: 11 מ"מ לאורך ו 12 מ"מ לרוחב. זה מגיע לגודל הסופי בגיל שנתיים. עובי הקרנית באזור הלימבוס 0.7 מ"מ ובמרכז 0.55 מ"מ.
לקרנית יש 5 שכבות:
1. אפיתל-השכבה החיצונית ביותר – 9% מעובי הקרנית.
2. ממברנה ע"ש באומן 90% מעובי הקרנית.
3. סטרומה
4. ממברנה ע"ש דסמט 1% מעובי הקרנית.
5. אנדותל
האפיתל של הקרנית: מקורו האמבריולוגיה הוא ב SURFACE ECRODERM –זוהי תולדה של עור הפנים, המשך של העפעף. הוא מורכב מ 5 שכבות: השכבה הבסיסית והתחתונה היא COLUMNAR- דמוי עמודים. ככל שעולים למעלה הם נהיים יותר שטוחים ודחוסים. לתאים אלו אין קרטין. כל מה שעובר דרך האפיתל עובר במעבר פעיל דרך התא עצמו. כל אפיתל יושב על ממברנת בסיס. בקרנית הא נקראת HEMI-DESMESOMES והיא ממקמת את התאים במקום. כשהאפיתל תקין יש רפלקס של אור עם גבולות ברורים.
תכונות האפיתל:
1. ריבוי מהיר ביותר של תאים בגוף. התא מתחיל בבסיס, עולה ונעשה יותר שטוח ואחרי 7 ימים נושר לתוך הדמעות ונשטף מהעין. במשך כל החיים יש נזל לתאים ומאבדים חלק מהאפיתל. מיד, התאים הבסיסיים הסמוכים מתפשטים ונכנסים לחלק החשוף ואז הוא מתחיל להתרבות עד שמשלים את החסר. תוך 24 שעות הכל יכול להתמלא שוב הודות לתאי הגזע STEM CELLS. רק אם יש נזק לממברנת הבסיס יש בעיה. תאי הגזע נלקחים מעוברים ואפשר לבנות מהם גוף שלם. הם משמשים כרזרבה לשעת נזק. גם בלימבוס יש תאי גזע.
2. אין כלי דם בקרנית. רוב החמצן מגיע לקרנית ובמיוחד לאפיתל מהדמעות או מהאוויר דרך הדמעות או (בלילה) מהלחמית שמתחת לעפעף דרך הדמעות. רוב הגלוקוזה מגיעה מהלשכה הקדמית, חלק קטן מהדמעות וחלק נוסף מכלי הדם של הלחמית ושל האפיסקלרה שבלימבוס. דיפוזיה מהדמעות או מהלשכה הקדמית עוברת רק 0.5 מ"מ ולכן זה לא עוזר למרכז הקרנית.
3. יש באפיתל הרבה שומן-7%. בסטרומה אין שומן בכל.
4. בקרנית יש את העצבוב הגדול ביותר של עצבי כאב. מסביב לקרנית נכנסים 70 סיבי עצב מעצב 5 סעיף 1 לתוך הסטרומה והם עולים על האפיתל. בעין יש מיאלין רק ב מ"מ הראשון. לסיבים אין מיאלין ולכן הכאב בעין הא הכי כואב.
5. האפיתל הוא מחסום של כניסת נוזלים, וירוסים וחיידקים. כל נזל לאפיתל מסכן את העין.
הסטרומה: הסטרומה כולל גם את שכבת באומן. היא המשך של הלובן ומקורה ב NEURAL CREST. היא מורכבת מקולגן והעובי הוא nm30 בלבד. יש בה 3 דברים:
1. הקולגן יושב בתוך מצע
2. המצע עשוי מחומר שנקרא mps והיום נקרא GAG-זהו גלוקוז עם חלבון והסוג שלו בקרנית נקרא KERATAIN SULFATE.
3. KERATOCYTES-תאים שתפקידם לייצר קולגן.
ריכוז המים בסטרומה הוא 75% וזה נקרא מצב של ייבוש מאחר ואם נשים רק את הסטרומה במים היא תספוג 98%. עובדה זו חשובה לשקיפות הקרנית. הסטרומה מורכבת מ20 שכבות קולגן על GAG בניה. שכבות אלה יוצרות שתי וערב. כל סיב קולגן מגיע מלימבוס ללימבוס. סידור זה לא קיים בלובן שם הסיבים יותר עבים (nm100) ומבולגנים. הסידור הזה הוא חד פעמי-כל נזק לסטרומה מתרפא כמו הלובן, בלי סדר, וישאיר צלקת, ואם הפגיעה היא במרכז הסטרומה זה יפגע בחדות הראייה.
**לאור יש אורך גל. אם נוסיף לו עוד גל של אור בשיווי מופע נקבל התאבכות בונה. האמפליטודה גדלה פי 2. ואם נוסיף גל באי שיווי מופע של 0.5 נקבל התאבכות הורסת, גל אחד מנטרל את השני.
![רטינוסקופיה]()
על ידי optometry_n2pstv | דצמ 5, 2011 | לימודי אופטומטריה |
1מה לא עובר דרך ממברנת טינון:
א. ישר עליון
ב. ישר תחתון
ג. לבטור
ד. כלי הדם בדמית
ג' נכון
2 מה תפקידו של ה SO?
א. בביצוע ADDUCTION מבצע בעיקר INTORSION
ב. ב PRIMARY POSITION מבצע בעיקר INTORSION
ב' נכון
3 מה מקור הפגמנט אפיטל בקשתית?
נוירואקטודרם
4 מצב בו נפח הדמעות לא משתנה אבל יש יובש, הבעיה היא ב:
א. תאי גביע
ב. זייס ומול
ג. קראוס וולפרין
א' נכון
5 מה קובע את מיקום העפעף התחתון?
א. אורביקולריס בלבד
ב. לבטור ומולר
ג. לבטור ועליון ישר
ד. אורביקולריס ומולר
ד' נכון
6 מה זה PINOCYTOSIS?
מעבר מי הלשכה הקדמית לתוך תעלת שלם
7 מהם תאי HENLES?
אקסונים של הקולטנים בפוביאה.
8 פגיעה ב 2 עורקים ציליארים קדמיים תפגע ב:
א. עצב הראיה
ב. תאי הגנגליון
ג. גוף העטרה
9 אמא עיוורת צבעים. מה נכון:
א. 50% מהבנים עיוורי צבעים
ב. כל הבנים עיוורי צבעים
ג . כל הבנות עיוורות צבעים
ד . 50% מהבנות נושאות את הגן
ב' נכון
10 איזה עצב נמצא מחוץ לטבעת של זין?
א. עצב 3
ב. עצב 5 סעיף 1
ג. עצב 4
ג' נכון
11 מה האזור שמפריד בין החלק החיצוני של העפעף לפנימי?
א. הקו הלבן
ב. הקו האפור
ב' נכון
12 מה נמצא מלפנים לעפעף?
א. בלוטות מייבומיאן
ב. בלוטות זייס ומול
ג. תאי גביע
ב' נכון
13 "תן חיוך"- מפעיל את עצב מס':
א. 5 סעיף 2
ב. 7
ג. 8
ד. 2
ב' נכון
14 איזה אורכי גל נעצרים בקרנית?
א. 300-400
ב. 100-200
ג. 200-300
ג' נכון
15 במה שונה שכבת באומן מהסטרומה בקרנית?
א. יש בה יותר קולגן
ב. פחות קולגן
ג. עבה יותר
ב' נכון
16 מה זה PLEOMIRPHSM?
א. שינו מס' התאים
ב. שינוי גודל התאים
ג. שינוי צורת התאים
ג' נכון
17 למה נועדה ה PUPILLARY MEMBRANE?
תזונה לעדשה המתפתחת
18 מה מהבאים אינו פגם מולד?
א. MITTENDORF DOT
ב. BERGMISTER'S PAPILLA
ג. HYALOID CANALE
ד. משו קטרקט
ד' נכון
19 מה הבדל משמעותי בין הדם והאקוויוס?
א. גלוקוז
ב. חמצן
ג. חלבון
ג' נכון
20 מהו החיבור בן העפעף וגלגל העין?
21 איזה חומר מנטרל פעולת ATPAS?
א. סולפט יוד
ב. AUBINE
ב' נכון
22 מה מהבאים לא קיים אצל לבקנים?
א. אין להם מלנין פגמנט האפיטל של הקשתית
ב. העין נראית אדומה בגלל השתקפות של תאי הדם בדמית
ג. יש להם בעיה בהתפתחות הפגמנט אפיטל ברשתית
ג' נכון
23 העורק שמזין את המניפה בעין ימין נפגע. מה יש לבן אדם?
א. LEFT HEMIANOPSIA
24 איזו תנועה נוגדת את חוק הרינג?
א. CONVERGENCE
ב. מבט ימינה
ג. פיקסציה של העין המשותקת היא עם פזילה גדולה יותר
א' נכון
25 מה לא נכון לגבי עצם העול?
א. אין בה מערה
ב. לא נותנת הגנה מלאה
ג. נמצאת בצד הטמפורלי
ד. לא זכורה לי האופציה האחרונה אבל זו התשובה הנכונה
26 האקסונים של התאים הגנגליונים:
א. עושים סינפסה עם הביפולרים
ב. סיבי העצב בעצב הראיה
ב' נכון
27 מה לא נוצר מהתאים הקרטוציטים?
א. קולגן
ב. GAG (כתוב בשם המלא)
ג. MPS (כתוב בשם המלא)
ד. פיגמנט אפיתל של הקרנית
ד' נכון
28 איפה עובר העצב האופטי?
א. בעצם היתד
ב. בעצמם העול
ג. בעצם המכבר
א' נכון
29 אם מנתח רוצה להכנס לדמית דרך איזה שכבות יכניס?
א. לחמית, טנון, אפיסקלרה, לובן.
ב. אפיסקלרה, טנון, לובן, רשתית
א' נכון
30 עקיפה היא:
א. ביחס ישר לגודל האישון
ב. ביחס הפוך לאורך הגל
ג. ביחס הפוך לגודל האישון
ג' נכון
31 איזה מבין אלה לא עובר שכבת טנון?
א. כלי דם
ב. שריר ספירייר אובליק
ג. ליביטור
ג' נכון
32 מי מהחומרים מעביר ממצב הידרופובי להידרופילי?
א. GAG
ב. מיוצין
ג. אקוויס
