איך אקומודציה משבשת את תוצאות הרטינוסקופיה
רטינוסקופיה סטטית מניחה שהמטופל אינו ממקד. אם הוא מפעיל אקומודציה בזמן הבדיקה, התוצאה תיצא מינוסית יותר מהמצב האמיתי, טעות נפוצה במיוחד בילדים ובצעירים עם היפרופיה.
למה התוצאה זזה למינוס
כשהמטופל מפעיל אקומודציה, העדשה הטבעית מתעבה וכוח השבירה של העין עולה. מבחינת הרטינוסקופ, העין נראית כאילו יש לה פחות היפרופיה או יותר מיופיה. התוצאה: אנחנו מנטרלים עם פחות פלוס, או יותר מינוס, ממה שהעין צריכה באמת.
הבעיה בולטת במיוחד אצל ילדים ואצל צעירים עם היפרופיה. יש להם טווח אקומודציה גדול, והם רגילים להשתמש בו כל הזמן כדי לפצות על ההיפרופיה. אפשר בקלות לפספס שתיים או שלוש דיופטריות.
מה עושים כדי להקטין את זה
הדבר הראשון הוא המטרה. מבקשים מהמטופל להסתכל על מטרה רחוקה וגדולה, כמו אור או צורה פשוטה, ולא על אותיות קטנות שמזמינות מיקוד. מבקשים ממנו להגיד מיד אם הראש שלנו מסתיר את המטרה, כדי שהוא לא יעבור לקבע עלינו.
הבודק צריך גם לעבוד קרוב מספיק לציר הראייה, אבל לא עליו. כשבודקים את עין ימין, מסתכלים עם העין הימנית שלנו מעט מהצד. ברוב הבדיקות אני משאיר מעט פלוס נוסף מול העין שאינה נבדקת, כדי לערפל אותה ולעזור להרפיה.
איך מזהים שהאקומודציה מפריעה
סימן אופייני הוא רפלקס שמשתנה בזמן הבדיקה. רגע אחד רואים With, ברגע הבא כמעט נטרול, ואז שוב With. האישון יכול להצטמצם כשהמטופל מתחיל להתמקד. גם הבדל גדול בין התוצאה הרטינוסקופית לבין הבדיקה הסובייקטיבית, או מרשם מינוס אצל ילד שלא מתלונן על רחוק, הם סימני אזהרה.
ציקלופלגיה
כשיש חשד אמיתי להיפרופיה סמויה, איזו, או תוצאות לא יציבות, עוברים לרטינוסקופיה ציקלופלגית. טיפות כמו ציקלופנטולט משתקות זמנית את שריר הציליארי, ואז רואים את המצב האמיתי. אחרי הבדיקה צריך להחליט כמה מהתוצאה לתת במשקפיים, כי מרשם ציקלופלגי מלא לא תמיד נוח למטופל ער.
זכרו שאחרי הטיפות האישון רחב והראייה לקרוב מטושטשת לכמה שעות. כדאי להסביר את זה מראש להורים, וזה חוסך הרבה טלפונים בערב.
