כתיבה עיתונאית
נושא: השראה, תאונות ושביתות
כתיבה עיתונאית | דוגמא של בניית כתבה בנושא תאונות דרכים ושביתות במשק
מאת: לירון נבות-לוי, תל-אביב
זהו מאמר חשוב העוסק במשמעותה של הכתיבה ככתיבה מחד גיסא ובתאונות דרכים ושביתות לימודים כמשל עיתונאי מאידך גיסא.
אני חייבת לציין שעריכת הקטע הזה התבררה לי, כמעשה לא מעיק כלל וכלל, וזאת למרות החששות המוקדמים שהציפו אותי. ולמה הכוונה ? אני אסביר מיד.
כאשר החלתי לכתוב את הדברים האלה, חששתי שאפסיק לאחר שתי שורות וחצי. חששתי שלא אוכל לפרוק את כל המחשבות על גבי הנייר הוירטואלי. פחדתי, כן פחדתי, שאירדם באמצע מעשה כתיבה. אבל, ההפך הוא הנכון. מרגע שהתחלתי לכתוב לא נגמרו המילים.
כעת החששות שלי הם הפוכים. אולי לעולם לא אצליח לעצור את הכתיבה המתפרצת. אולי הדברים לא יסתיימו לעולם. שמא אאלץ להמשיך ולכתוב, בין בערות ובין מתוך שינה, בין בערנות וריכוז ובין מתוך דמדומי חלום והזיות אחרות.
מכל מקום, הייתי רוצה לספר לכם, מה הרעיון מאחורי כתיבת המלל הבלתי פוסק הזה. רעיון קטן, אך גדול. רעיון צנום, אך רחב ידיים. רעיון דמיוני ובאותה מידה ניתן למימוש בהבל פה, בהינף יד במחי קולמוס. עד כאן כ -180 מילים. הייתם מאמינים ? ועוד לא התחלתי למנות את יתרונות העניין, את התועלות הגלומות בכתיבה, וגם את החסרונות וההבלים,tubu, srfho
נתחיל.
כאשר מעלים על הכתב את העולה במוחך הקודח, מתברר שהדברים נשפכים כדיו על פני הדף, או בעולמנו הממוחשב, כמילים על הצג.זכורים לי ימי הנעורים, ימי התיכון העליזים, שבהם הייתי יושבת עם דף ועט או עפרון או כלי כתיבה אחר, ומסה לרשום הגיגים אלה ואחרים. זה היה קורה בעיקר בשיעורי החיבור והכתיבה. לא אהבתי את זה. לכן, אימצתי לעצמי טכניקה מפגרת. הייתי עורכת רשימת נושאים, ומתאימה את הנושא שהוכרז כנושא החיבור, לכל הנושאים שרשמתי. הנושאים מגוונים, נוגעים לכל הקשת הדמיונית והלא דמיונית
נדגים.
נניח שהנושא היה הגיגים על תאונות הדרכים במדינת ישראל.
הנה כי כן, נושא כבד לכל הדעות, משעמם ומרדים, שלא לומר שקשה למצוא מקוריות גדולה בעניין.
אז איך בכך זאת ממלאים שתי מחברות של בחינת הבגרות באותו נושא משמים ? כך, או אחרת.
נניח שנציג את נושא תאונות הדרכים באור החברתי של מדינת ישראל. או, זה הופך את העניין למלא מחשבה, ואף מדרבן את המורה הסקרן להמשיך ולקרוא בעיון את שאר עמודי מחברת הבחינה. אגב, תאונות הדרכים הן אכן עניין חברתי במדינת ישראל. או למשעה, אינן עניין חברתי, וזו בדיוק הבעיה. הרי במדינתנו הקטנה, כל אירוע הכי קטן, המלווה בנפגעים, פצועים והרוגים, מסוקר באופן מיידי בכל אמצעי התקשורת. למעשה אמצעי התקשורת מחפשים את המידעים הללו. לכן, סיפור על גור חתולים שנתקע על העץ, וילד קטן שניסה להצילו נתקע אף הוא, ויחד עמם גם שלושה ילדים נוספים שבאו לחלצו, וכל אלה התרחשו ליד עמוד החשמל השכונתי, אשר כידוע מפיץ קרינה בלתי מייננת, הוא הסיפור האולטימטיבי. סיפור כזה יופיע בכל מהדורות החדשות, אולי אפילו יצדיק מבזק מיוחד. למותר לציין, כי אם החתול, קל וחומר מי מהילדים, ועדיף כולם יחד, היו נפגעים חס וחלילה וחלילה, הסיפור היה מרקיע שחקים, ולוח השידורים היה נתון לשינויים רק כדי להתעדכן מה ומי קורה, מי עזר לחתול או לילד.
ועכשיו נציץ לאותן מהדורות החדשות, בטלוויזיה או ברדיו, באינטרנט או בעיתונות הכתובה, ונראה היכן התמקם הסיפור הזה, והיכן לעומתו התמקם הסיפור לכאורה על תאונת הדרכים האחרונה שגבתה מחיר כבד וחיי אדם, והותירה מאחוריה משפחות מצולקות אשר תישאנה את כאבן לעד, לנצח נצחים. ולמה ? מכיוון שנושא תאונות הדרכים נמצא בתחתית סדר היום החברתי של מדינת ישראל. כן, הצלחנו לקשר את הזבוב לפיל ואת הסיפור ההזוי למעלה לנושא תאונות הדרכים. אבל האמת היא, שאם הייתי אומרת מלכתחילה שנושא תאונות הדרכים לא מסוקר ולא מטופל כראוי במדינת ישראל כי הוא מצוי בסוף סדר היום שלנו – לא הייתם טורחים להמשיך ולקרוא הלאה. נכון.
נמשיך לנושא הבא והוא, תאונות הדרכים כבעיה כלכלית של מדינת ישראל. טוב, זה די ברור, ויהיה קשה למצוא דוגמה או אנקדוטה או קישור מיוחד שיגרום לכם להמשיך ולקרוא את הפסקה הזו, ולא לעבור לפסקה המרתקת הבאה. ובכל זאת, גם כאן, נוכל להזכיר את הבעיה הכלכלית האחרונה שהטרידה את התקשורת ואת תושבי המדינה והיא, למשל, בעת הזו, שביתת המורים האחרונה. שביתה מיותרת לכל הדעות, אשר נתנה במה בלתי נסבלת לאיש הבלתי נסבל שטען בקלות בלתי נסבלת כי הוא מייצג את המורים, את המורות, את התלמידים, את התלמידות, את המנהלים, את המנהלות, את המפקחים, את המפקחות, את שומרי השער בבתי הספר, את השרתים והאחרים, את המנקים ואת המנקות, וכן הלאה וכן הלאה. זוהי שביתה שעלתה למשק הון תועפות, ושכרה בוודאי לא בצידה. אבסורד שלא יאמן. אם היינו משקיעים את כל ההון העצום שבוזבז בשביתה המטופשת הזו, אין מילה אחרת לתאר את זה, במאבק בתאונות הדרכים, היינו מגיעים רחוק. אבל לא, שוב סדר העדיפויות השגוי, וטמינת הראש באדמה.
תאונות הדרכים הן גם עניין קרדינלי הפוגע באיכות הסביבה של מדינת ישראל. במה דברים אמורים ? נפרט ובהרחבה. מספר כלי הרכב במדינת ישראל גדל בשנים האחרונות במידה שלא תאמן, באופן שאינו פרופורציוני כלל לגידול האו כלוסייה. בהתאם, גדל גם זיהום הסביבה והפגיעה בנוף ובטבע, בבעלי החיים ובצמחיה, בעופות ובבהמות, באיכות חיינו, בבריאותנו, נושא נפרד שנייחד לו פרק נרחב, ובכלל במים, באוכל, בתרבות ובכל אשר נפנה. מדינת ישראל הייתה יכולה בקלות רבה ובשמחה גדולה למסות את כלי הרכב החדשים הנרכשים במדינת ישראל מידי שנה. מדינת ישראל יכולה הייתה להעלות באופן דרמטי את שיעורי האגרות המשולמות בגין הרכבים, ובפי העם טסט. מדינת ישראל יכולה הייתה, לו רק רצתה, להחרים כלי רכב, ורצוי כלי רכב אשר מזהמים את הסביבה כמו מכוניות דיזל לשעבר מונית, אוטובוסים וכיוצא באלה. אולם במקום כל אלה, מעדיפה המדינה שלנו, לעודד את מנגנון הליסינג, אשר מדרבן כשלעצמו את הגידול במספר כלי הרכב בישראל, בד בבד עם העלייה הבלתי נסבלת בזיהום אוויר במדינה.
