אורטופטיקה- דרגות מיזוג

מיזוג מדרגה ראשונה- יש מיזוג מוטורי אבל אין תפיסתי, מכיוון שהדמויות לא ניתנות למיזוג.
מיזוג מדרגה שניה (נקרא גם flat fusion)- יש מיזוג אמיתי. יש זהות בין שתי הדמויות, לכן מצפים למיזוג. יש מיזוג תפיסתי/ תחושתי.
כאשר עובדים עם מיזוג בדרגה 2 איך יודעים שממזגים בוודאות? הרי התגובה תהיה זהה גם אם סוגרים עין אחת… לכן לצורך בקרה מוסיפים מרכיבים של מיזוג מדרגה ראשונה- שני אלמנטים שלא משותפים לשתי הדמויות: אם הנבדק רואה את שני המרכיבים הנוספים, הוא אכן משתמש בשתי העיניים וממזג, אם הוא לא רואה את המרכיבים הללו, נדע שהוא סוגר עין או מדכא עין.
כאשר אומרים שהעין מדוכאת, זה לאו דווקא אומר שהיא לא עובדת, יש מס' מרכיבים ושכבות לדיכוי.
מיזוג מדרגה שלישית- זו הדרגה הגבוהה ביותר של מיזוג, נקרא בד"כ סטריואופסיס= תלת מימד. תלת מימד אינו מונח לגמרי מדויק, משום שהפרוש של תלת מימד יכול להיות שונה לפי הרצון, ואילו סטריואופסיס לא נותן אפשרות לפרוש מטעה.
ישנם 3 מונחים שמתארים תלת מימדיות:
1) ראיית עומק- יודעים שיש גם עומק חד עייני. רמזים חד עיניים, כמו: precpective parallax, גודל, אומדן מרחק, הסתרה, עומק וכו' מאפשרים לנו לאמוד מרחקים גם אם יש רק עין אחת.
2) ראיה תלת מימדית 3D- זה לאו דווקא סטריואופסיס. אם מדברים על ציור שיש בו פרספקטיבה= כביכול עומק, לדוגמה: ציור של מסילת רכבת

במבט רגיל במרחב ככל שמשהו מתרחק הוא נעשה צר יותר, שמציירים זאת ככה הפרוש התפיסתי הוא של ריחוק, עומק, אבל זה לא ראיה תלת מימדית. ראיה תלת מימדית הוא מונח שאינו חד משמעי.
3) סטריואופסיס- תחושת עומק שמתקבלת אך ורק עם שתי עיניים שעובדות בתאום, וכשיש דמויות שנופלות על ההורופטר.
סטריואופסיס תופס מקום חשוב ביותר באימוני ראיה, מכיוון שכשמתרגלים את יכולות הראיה הדו עינית, קל מאוד למטופל לאבד את הדו עיניות מסיבות שונות, שהראשית בינהן היא ראיה דו עינית מעורערת של המטופל. כך נוצר דיכוי, ייתכן שלסירוגין, מה שבהכרח פוסל או מונע את התקדמות התרגיל עצמו.
אם עובדים למשל עם דמויות מדרגה מס' 2 והנבדק אומר כל כמה שניות שהצלב נעלם לו, נוצרת בעיה בהתקדמות. כדי לדרבן אותו לא לדכא צריכים להשתמש בטכניקות שאינן פשוטות:
אם המטופל מדכא פתאום, כדי להוציא אותו משם מכסים את העין הטובה כדי לעורר את השניה- דבר כזה יפגע במהלך האימון.
או שניתן לקחת מקל ולדפוק על המטרה – מה שמעורר אותו.
העיסוק בהוצאה מדיכוי פוגע באיכות התרגיל.

אנחנו משתמשים סטריואופסיס כדרך תפיסתית בטוחה, שבאמצעותה יהיה לנבדק קל יותר שלא לדכא למנוע מהנבדק לדכא. כשהנבדק משיג סטריואופסיס במהלך התרגול, תחושת העומק וההכרה שיש דברים קרובים ויש דברים רחוקים, חזקה כל כך, כך שכבייכול קשה יותר לדכא, אצל הנבדק נוצרת מעיין נעילה תפיסתית למה שהוא עושה כרגע (כמו הספרים בהם רואים תמונה אקראית וברגע שמכנסים במקום אחר רואים תמונה- ברגע שמשיגים זאת תחושת העומק כל כך חזקה שקל להשאיר את זה, יש עוצמה לחוויות הסטריואופסיס).

1) אם יכולים לגרום לסטריואופסיס כל תרגיל שנעשה ילך מהר וטוב יותר
2) אם עובדים עם אדם שאין לו יכולת סטריואופטית, ואי אפשר להשיג זאת, התרגילים הרבה יותר קשים להצלחה. תמיד נלחם בשאלה האם הוא באמת ממזג או מדכא חלקית, ולצורך זה תמיד חייבים לחזור לבקרה- שלא נועדה לעיסוק תמידי, אלא רק לבדוק תקינות מדי פעם ולא כל הזמן.

אזורי פאנום רחבים יותר בהיקף, לכן התחושה של סטריואופסיס חזקה יותר בהיקף שדה הראיה הדו עינית, ועדינה יותר לקראת הפוביה.
היתרון: יכולת ההבחנה בסטיות קלות בעומק, הרבה יותר טובה בפוביאה.
החיסרון: קל יותר לגרום לדיפלופיה בסמוך לפוביאה- אם יוצאים מאזורי פאנום הקטנים נגרום לכפילות.
נוצר פרדוקס- מצד אחד ניתן לגרום לראיית עומק תוך כדי דיפלופיה, ומצד שני אם נזיז את אותן הדמויות לפוביאה, כך שהן לא יהיו על ההורופטר (לא בתוך אזורי פאנום), הנבדק יראה כפול.
אם עושים disparity ליד הפוביאה או בפוביאה עצמה, ניתן לגרום לכפילות בקלות. אבל ניתן ליהנות מסטריואופסיס עם אותה כמות disparity בהיקף, כשעדיין נמצאים באזור פאנום.
לכן ייתכן מצב שבמרכז נראה כפול, אבל בהיקף יש תחושה של סטריואופסיס (זה קשור לאופן בו הצגנו את המטרה).

התפתחות הראיה אצל הילוד
קצב התפתחות יכולות הראיה
בגיל 27 שבועות אצל העובר העפעפיים נפרדים לעליון ותחתון.
ח"ר אצל הילוד או התינוק ניתנת למדידה ע"י שתי בדיקות:
1) התנהגותית
הבדיקה נקראת preferential looking אוforced preferential looking , שבה מציגים בפני התינוק שתי דמויות, אחת עם אינפורמציה והשנייה ריקה. ההנחה שהתינוק יעדיף להסתכל יותר לצד שבו יש אינפורמציה.
האינפורמציה המוצגת היא בד"כ פסים בתדירויות שונות, המייצגות ח"ר ראיה שונות. אם הפסים צמודים צריך ח"ר טובה יותר כדי לראות זאת, אם הפסים הצמודים מעבר ליכולת הרזולוציה של העין, אז הצד עם הפסים יראה כמו הצד הריק, ואז לא תהיה העדפה.
אפשר לבדוק זאת מגיל אפס עד 6 חודשים (זה הכי יעיל עד 6 חודשים, אבל ניתן לעשות זאת גם מעבר לזה).
זו בדיקה טובה, אבל זו בדיקה התנהגותית, לא ניתן לדעת בוודאות אם התינוק רואה, אנחנו פשוט מניחים לגבי הח"ר על סמך ההתנהגות שלו.
כדי שנוכל להגיד שהתינוק אכן רואה את הפסים, עליו להסתכל על הצד עם הפסים 3/4 מהזמן הקצוב (75%). בבדיקה הזו הח"ר בלידה או קרוב ללידה היא בסביבות 6/180 או ליתר דיוק מחזור אחד למעלה.
בגיל 3 חודשים רואה 3 מחזורים למעלה= כ 6/60
בגיל חצי שנה רואה 6 מחזרים למעלה= 6/30
בגיל שנה רואה 12 מחזורים=6/15
בגילאי 3עד 5 נגיע ל30 מחזורים במעלה= 6/6
ילדים אינם עיוורים מלידה, אלא רואים ולא מבינים מה הם רואים.
כנראה שהחדות הדו עינית והחד עינית מתקדמות פחות או יותר באותו קצב, ורואים יתרון קל של החדות הדו עינית אחרי גיל חצי שנה.

2) אלקטרופיזיולוגית
VER או VEP
ב VEP מראים רק דמות אחת- מקרינים ללוח שחמט והצבעים (השחור לבן) מתחלפים בינהם. מודדHO את התגובה העצבית מהקורטקס
בVER מראים גירויים שונים ולא אותו גירוי כל פעם- זה לא מראה מה בדיוק האדם רואה, אבל זה אומדן טוב.
משתמשים בבדיקות אלו שאין אומדן אמיתי לדעת אם העין באמת רואה או לא, במצבים בהם לא ניתן לתקשר עם הנבדק.

בVEPהח"ר הצפויה היא:
6/45 בגיל חודשים
ו 6/6 בגיל חצי שנה
המסלול הנוירולוגי מהפוביאה עד לקורטקס הושלם בגיל חצי שנה לכן המערכת מגיבה בהתאם.
בVER הח"ר הצפויה היא:
כ6/9 בגיל שנה

הVEP מראה ח"ר טובה יותר בגילאים יותר צעירים, הסיבה כנראה שהpreferential looking בודק את הח"ר בדרגה הרבה יותר טובה, מאשר רק קורטקס הראיה.

שליטה על תנועות עיניים
כשיש בעיה חמורה ביכולת הראיה או בח"ר, בד"כ אין התפתחות ראויה של תנועות עיניים תקינות. לכן הפרעה בתנועות העיניים, תהיה לעיתים קרובות סימן ראשון לכך שישנה בעיה חמורה.
אצל תינוק בן חודשיים קשה להבין אם הוא רואה או לא, והאם הוא רואה טוב או לא,
אבל אם רואים שתנועות העיניים שלו אינן סדירות או שמתפתחים ליקויים כמו ניסטגמוס- קיים חשש שמדובר תקלה חמורה.
ניסטגמוס בגילאים צעירים ביותר (של מס' חודשים), הם ניסטגמוסים איטיים, לא רואים ריצוד מהיר, אלא תנועה מחזורית איטית של העיניים- נקרא לפעמיים pendular nystagmus (ניסטגמוס של מטוטלת).

פיקסציה
לתינוקות יש פיקסציה מלידה על פנים, אבל לא כל כך שמדובר בפנס, או מטרה אחרת.
היכולת לבצע פיקסציה על פנס מתחילה בסביבות גיל 3 חודשים, בגיל הזה התינוק יכול גם לבצע תנועות סקדיות סבירות בערך, למטרות היקפיות.
דוג': אם אדם נכנס לחדר או שאמא שלו נמצאת בצד, הוא יעשה את התנועה הזו.
המסקנה- אם רוצים לדעת אם הילד רואה/ מסתכל/ מכוון, נעדיף להשתמש בפנים מוכרות, עדיף של אמא שלו ולא פנס, מכיוון שהוא פשוט לא יסתכל על הפנס.

תנועות סקדיות
תנועות סקדיות קיימות מלידה, הדינמיקה של התנועות ידועה- יש השהייה ואז יש פולס של תנועה מהירה, וזו תנועה בליסטית- ברגע שהיא מתחילה לא ניתן לשנות אותה.
אצל הילודים ההשהייה ארוכה, בערך פי 2 עד פי 3 מההשהייה הרגילה אצל אדם מבוגר, בנוסף התנועה היא רק כחצי הדרך עד למטרה, מה שמחייב תנועות רבות עד שבאמת מגיעים למטרה.
התנועות הסקדיות תקינות פחות או יותר בגיל 7 חודשים, מגיל 7 חודשים יש המשך של שיפור, אבל מועט.
כל ההתפתחות של התנועה הסקדית מלווה ב under shut, לא מגיעים למטרה, אלא לחצי הדרך או 3/4 מהדרך, בגיל מבוגר זה מגיע ל90% מהדרך ואז יש תיקון.
Over shoot נחשב לדבר לא תקין בכל גיל, אלא רק under shoot- שקיים באופן קטן גם בגיל מבוגר.

תנועות מעקב
אצל ילודים תנועות אלו ניתנות לביצוע בשני תנאים:
1) המטרה גדולה מאוד- 12 מעלות ומעלה
2) המהירות נמוכה- גם אז היכולת לבצע תנועת מעקב מתארכת פחות מחצי שניה. הם עושים את תנועת המעקב לכמה מאות מילי שניות, ואז מפסיקים לפני שמתחילים עוד פעם.

תנועות המעקב מגיעות לרמה סבירה בגיל 4 חודשים, ניתן להגיד שתנועות מעקב ותנועות סקדיות מתפתחות פחות או יותר באותו קצב.
אנחנו מצפים לתנועות סבירות של כל עין, בסביבות גיל 4 חודשים, אבל לא לפני כן. אם אמא מתלוננת שהתינוק שלה פוזל בגיל חודשיים, מוקדם מדי לדבר על זה מכיוון שהפיקסציה, התנועות והשיתוף בין שתי העיניים עוד לא אמורים להיות מתואמים לגמרי.

היחס בין תנועות עיניים לתנועות ראש
אחד מעמודי הטווח של מערכת תנועות העיניים והראיה הדו עינית, הוא היחס בין תנועות העיניים לתנועות הראש.
המנגנון vestibulo ocular reflex VOR- מאפשר לנו שמירה על פיקסציה תוך כדי תנועות ראש: אם הראש זז העיניים חייבות לזוז לכיוון הנגדי כדי לשמור על פיקסציה.
זה רפלקס מאוד פרימיטיבי והוא קיים מלידה, הדיוק שלו מושלם בגיל 3 חודשים, אם זה לא היה כך בכל פעם שהתינוק היה מזיז את הראש, הוא היה מקבל דמות מטושטשת על הרשתית. מכיוון שמזיזים את הראש כל הזמן ראוי שהמנגנון הזה יושלם בגיל יחסית צעיר, מה שאכן קורה.

אם לילד יש סטרביסמוס קבוע שלא על בסיס שיתוק כזה או אחר, מתייחסים רק לשיתוף הפעולה בין שתי העיניים, אם רוצים לקבוע שיש לילד constant strabismus בעין אחת- לא ניתן לעשות זאת לפני גיל 4 חודשים.
סטרביסמוס לא יכול להתפתח לפני גיל 4 חודשים, וקרוב לוודאי שגם לא לפני גיל 5-6 או חודשים.

תנועות דו עיניות
Convergence- התכנסות
תנועת ההתכנסות קיימת כבר מלידה, אבל רק אם המטרה רחוקה מ40 ס"מ, ואם המטרה מעניינת.
בגיל 4 חודשים ההתכנסות סבירה ומדויקת פחות או יותר אצל 90% מהילודים.
כבר בגיל חצי שנה אם שמים בערך 20 פריזמות B.O מול עין אחת, זה יגרום לרפלקס המיזוג (התינוק יעשה תנועת התמזגות במטרה למזג).
ייתכן שכבר בגיל 4 חודשים לגיל חצי שנה המערכת פחות או יותר משלימה את היכולות הבסיסיות שלה.

דיוורגנציה- אותו כנ"ל
וכך גם לכלל תנועות הורגנציות (ימינה שמאלה, ומעלה מטה)
המנגנון העצבי של תנועות הוריזונטלית והמנגנון לתנועות ורטיקליות, הם מנגנונים נפרדים שנובעים ממקורות ומגרעינים מוחיים שונים. המקור לתנועה ורטיקלית שונה מהמקור לתנועה הוריזונטלית.

אקומודציה
מגיעה ליכולת של מבוגר בסביבות גיל 5 חודשים.
לתינוק בין חודשיים יש אק' קבועה, בערך למרחק של 30 ס"מ, שהוא פחות או יותר המרחק בין העיניים של האם לשד.
האקומודציה המדויקת ביותר אחרי גיל חודשיים הייתה אצל אמטרופים ופחות טובה אצל מיופים והיפרופים (כמעט כל התינוקות בהתחלה הם היפרופים)

Sensory fusion- מיזוג תחושתי
לא קיים בלידה
בלידה כל עין בנפרד, בגיל חודשיים מתחילב הכרה ראשונית, בגיל 3 חודשים יותר טוב, בגיל 4 חודשים טוב- זזים בתאום.
בלידה אין מיזוג תפיסתי, הוא מתפתח במשך 6 החודשים הראשונים. כנראה שההתפתחות של מיזוג תחושתי, מלווה גם כן בו זמנית, פחות או יותר, עם התפתחות סטריואופסיס.
בגיל חצי שנה תינוקות יכולים להגיב לגירוי סטריואופטי של כ60 שניות של זווית (שזה טוב מאוד).
סטריואופסיס מסוג random dot (לא שתי דמויות זהות כמו הזבוב) מתפתח יותר לאט. בגיל חצי שנה מגיעים רק ל 5 דקות (בסטריואופסיס הרגיל של סטריואו פליי זה היה 60 שניות= דקה אחת) ובגיל 5 שנים מגיעים לסביבות 30 שניות- שזו כמעט היכולת המרבית.
Contrast sensitivity- רגישות לניגודיות, מופיעה ומשתפרת במהירות בין גיל חודש ל3 חודשים.
ככל שהתדירות יותר גבוהה, קשה יותר לפענח את הניגודיות- זה הרי טבעי, אבל ישנה "נפילה" גם בתדירויות הנמוכות- בתדירויות נמוכות מאוד הרגישות לניגודיות נופלת. הנפילה הזו בעקומה מופיעה כבר בגיל 3 חודשים.
ההשלמה של רגישות לניגודיות (היכולת המרבית של רגישות לניגודיות) ממשיכה להתפתח לתקופה ארוכה, ויכול להיות שאפילו בגיל 7 שנים זה לא מושלם.
יש לתת תשומת לב לכך שישנן יכולות שממשיכות להתפתח אפילו בגילאים מבוגרים יחסית.

המשך קריאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *